חשבתי על צנזורה עצמית בעניין של כתיבה. במיוחד לנוכח העובדה שאני קוראת עכשיו את קארבר ללא הפוגה. כלומר: מסיימת את הספר ומתחילה מחדש (סיפורים אחרונים). ואין כמו קארבר כדי להסביר לי כמה צנזורה אני מפעילה. אוטומטית, אני אפילו לא חושבת על זה, אבל רשימה שלמה של מילים איננה נמצאת במילון שלי. רציתי לכתוב "חסרה במילון שלי", אבל הפעלתי צנזורה. נדמה לי שאם הייתי מאפשרת לעצמי חופש גדול יותר, היו לי יותר מיתרים בכינור הכותב שלי. אבל אין לי. אני עוד לא יודעת מה אעשה עם זה, אבל עכשיו אני יכולה להבין את רונית מטלון שאמרה לנו תמיד: תקראו. וזה היה נכון בכל פעם שביקשנו עוד איזה כלי או קסם, ובדרך כלל במילים לא מפורשות, כי הפעלנו על עצמנו, צנזורה, אם בכלל יורשה לי להסביר את מצבה של הכיתה בנוכחותה הכל כך נוכחת.
הצנזורה שכל כך נמצאת במודעות שלי בכתיבה, נכונה גם בחיים שלי בכלל. אני מצנזרת. וכשאני לא מצנזרת – אני מסתבכת.
בינתיים, אני מתרגלת כתיבה שיש בה 10% פחות מהצנזורה הרגילה שלי.
נראה מה יקרה בעניין זה בעתיד הנראה לעין.
החיים בארגונים 
דצמבר 28, 2010 ב- 10:18 am |
האם את מרגישה שהצנזורה גורמת לכתיבה להיות פחות קולחת ויותר מחושבת? האם התוצר "המעובד " מרחיק במשהו מהאמת ומהמהות של הדברים כפי שרצית באמת להציגם? האם הצורך האישי לצנזר גורם לך לכתיבה יותר מאומצת ואולי דווקא פחות, כי זה ההרגל?
אם כן, אולי אנחנו מפספסים כאן משהו הרבה יותר נוגס? מעז? כמי שעוקבת בהנאה אחרי הבלוג, גם אותי מעניין מה יקרה בעניין בעתיד הנראה לעין. בהצלחה!
דצמבר 28, 2010 ב- 2:38 pm |
בוודאי.
יש מילים שהן לא במילון שלי. במילון הכתוב, וגם לא במילון האחר. זה משפיע על הכתיבה.
כן, זה לא רק מרחיק, זה מבטל.
כן, אין ספק שזה מבטל את הקצוות, זה נראה יותר פוליטיקלי קורקט בהשוואה למשל, לקארבר. בגלל זה אני אוהבת לקרוא אותו.
הוא מצנזר פחות…