טלויזיה קהילתית – הקורס שלי

זהו. הצטרפתי.

בעבר כבר היו לי ניסיונות ללכת לכיוון הזה (נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת ת"א, ולא יכולתי לממש עקב הצורך לחיות את החיים האמיתיים ולהתפרנס). מחפשת עוד כלים להבעה, עוד התנסויות.

הקורס כבר קיים את פגישתו השנייה.

אני נהנית מאד. יודעת שזה רק השפתח, המבוא, אבל חושבת שאוכל למצוא את הנישה שלי להמשך. מקווה להשתלב, ומוכנה אפילו לקנות מצלמת וידיאו ולעבור את המסלול של הלמידה הטכנית הנדרשת.

בחזון אחרית הימים אני רואה את עצמי עם מצלמה בתיק. מצלמת מה שבא. עורכת. מספרת סיפור מצולם. משתפת את האנשים שאני פוגשת בתוך ומחוץ למשפחה ולעבודה

נזכרת באבא שלי, שמחלת הפרקינסון והטכנולוגיה של אז, לא הכניעו אותו, והוציאו מתחת לידיו הרועדות תמונות עם דמויות חצויות. אבא היה שולף מצלמה ומתעד. חצאי התמונות שלו יכולות להיות נושא לסרט. צריכה לחפור באלבום.

טוב, זאת עוד התחלה. ואני הולכת להתבסס בה.

ואם לא עכשיו – אימתי?

אחה"צ בכפר עם מרגריט

ושוב ג'רארד דה פארדיה, בסרט אחר, בתפקידו של ג'רמן. הפעם כאיש איטי, מוגבל במעט, עם היסטוריה קשה של קשר גרוע למדי עם אימו ותחושת דחייה  בבית הספר.

פעמים מספר הרגשתי שהדמעות עולות ובאות. נוסטלגיה עדינה, תמימות של אנשים שאין להם מה להפסיד מובילה לסיפור אהבה רב שכבתי. מתאים גם למשפחה.

אהבתי כל רגע בסרט המקסים הזה, שמחאה שזורה בו, עדינה כמו משי. ממליצה מאד!

שדרת העצים הנופלים

כמה זמן אזכור את שדרת העצים הנופלים?

היום אמרתי, שקרוב לוודאי שאזכור אותם זמן קצר בלבד. איזה עניין יש לי בכמה עצים שנפלו בגלל סערה? 

בבוקר, הם היו מונחים על החלק המפריד בין שני חלקי הכביש, שליד גלילות, כששורשיהם דרומה ועלוותם צפונה. הדרך שלי הובילה ממזרח למערב. אני בטוחה שהגנן העירוני יטפל בהם.

הרבה יותר קל לי לכתוב על העצים הנופלים האלה, מאשר על הזונה שיושבת תחת השמשיה, שיערה צבוע בחום-אדמדם, שזופה ומכנסיה קצרים. גם אתמול הייתה שם, אבל לפחות היה יום יפה.

לא ראיתי אותה. השמשיה עמדה ריקה. סימן ללקוחות שיחכו, שעוד רגע היא תגיע. אני הלכתי לפגישת עבודה, וכשיצאתי ממנה, כמה שעות אחר כך, עצר שם טנדר גדול וכחול שהקיא אותה. הייתי מספרת מה המספר שלו, אבל לא הצלחתי לראות. היא יישרה את הבגדים ונעמדה לחכות ללקוח הבא.

בכל פעם שאני עוברת שם, נחמצים החלקים הפמיניסטיים שלי, אלה שעוד מוחים על גורלה. ואני מודה לאלהים שעוד לא עשיתי אותה שקופה.

משוב מאוחר

פותחת את המחשב אחרי יום עבודה, ומוצאת את המאמר של הסטודנטים שלי לשעבר: אמיר סין ואיריס אינשטיין, שכתבו רגע אחרי שסיימו את התוכנית, רגע אחרי שקיבלו את התעודות.

מתרגשת. שולחת מיד את המידע לכל מורי התוכנית שניהלתי, שעשו יחד איתי את העבודה.

הנה, התמונות שלהם. הנה המילים המוכרות שאמרו. הנה המילים שהמורים השונים אמרו, הנה המושגים שאני מאמינה בהם. הדברים מוטמעים. אנשים טובים יודעים לקחת, יודעים להכניס את מה שנחוץ לד.אן.אי שלהם.

וכל המשוב הזה פרוש בגיליון החדש של משאבי אנוש, נובמבר דצמבר, בעמודים 6-7.

משוב כזה, מאוחר, משובב את ליבי, מרחיב את החזה, מוסיף קורטוב של הבנה למקום שלי בחייהם, למשקפיים המיוחדות שלי ושלהם.

ועכשיו המשוב כבר לא קשור לציונים. לא קשור למחר. 

ואני פשוט שמחה וגאה.

ויודעת שהדרך הארוכה מאד מתחילה עכשיו. מכאן הם יטפסו ויעלו לסיר הזה של יועצים עובדים, יתרמו לארגונים כמיטב יכולת וימשיכו ללמוד.

מקווה בשבילם. שלא ישארו מאחור עם עוד תעודה, חוויה, שינוי שעברו, תפיסות שהשתנו – אבל בלי יכולת לממש.

בשבילם, שגרים בצפון הארץ, אני מקווה שתמצא להם הנישה המתאימה.

גושטפנקא או גוקשפנקא, תחי הגושפנקא!

לאחרונה הצטרפתי לצופים ביפה ובחנון.

אני מרותקת מהדינמיקה המצולמת בין הזוגות השונים, ובעיקר בתוך הזוגות. נראה לי חומר נפלא לעבודה בסדנאות שמלמדות מערכות יחסים.

אני מרותקת מהמפגש הבין תרבותי שמתקיים בין היחידים.

אני מרותקת ממפגש המעמדות.

טוב, אז יש משהו בריאליטי, גם אם יש זיוף ואחר, ובמיוחד בזה שחלק מהאנשים לומדים משהו חדש או כמה מילים חדשות.

תחי הגושפנקא על כל הואריאציות שלה!

עצומה נגד הפחתת קצבת זקנה

זה מה שקיבלתי הבוקר ואני מעבירה הלאה:

חברים יקרים,

בחוק ההסדרים, העומד בקרוב מאד לאישור בקריאה שנייה ושלישית, נכלל סעיף, המקצץ ב – 1.5% את העדכון המתוכנן בקצבאות הזקנה של כלל גמלאי ישראל. הקיצוץ יחול הן בשנת 2011 ובשנה שאחריה, 2012.

סכום הקיצוץ אולי לא משמעותי לרבים שקוראים מייל זה, אבל כן משמעותי לרבבות הגמלאים שאין להם הכנסות מלבד הקצבה, או הכנסות מועטות ביותר.

זכרו הקצבאות אינן חסד. לפני שהגענו לגיל פנסיה שלמנו הרבה כסף, חלקנו אפילו הרבה מאד כסף לבטוח לאומי.

 אסור לתת לנוהג שאפשר לקצץ בזכויותנו ככל שעולה על דעתו של פקיד זה או אחר באוצר, וללא תגובה להמשך.

הנהלת שדולת גמלאים – חיפה  יזמה עצומה נגד הקיצוץ אשר – אחרי שתחתמו עליה – תשלח למקבלי ההחלטות בכנסת.

אם עוד לא קבלת את ההודעה ועוד לא חתמת, אנא הזדרז לעשות כן.

אנא לחץ על הקישור הבא: 

http://www.atzuma.co.il/gimlaimisrael

אנא שלחו הודעה זו לכל חבריכם, הגמלאים ואלה שפעם יהיו גמלאים (מי לא)

שבוע טוב

לפנות בוקר, לפעמים, אפשר למצוא ניחומים בשיר

מוקדם מאד. כבר קראתי את העיתון, עברתי על המיילים, ובחנתי כמה ומי נכנסו לבלוג (אף אחד הבוקר). עכשיו נותר להמתין לאור.

ובינתיים, לקרוא שיר.

ברגליים קרות, אני מדפדפת. קודם אצל ויסלבה. מוצאת את ארבע לפנות בוקר. מתאים. אצלי זה היה 4:18 לפנות בוקר וכבר עברה שעה ואפילו יותר.

"שעת חלולה.

דוממת. ריקנית.

תחתית של כל השעות כולן".

ככה היא כותבת, הויסלבה שלי.

ומוסיפה: "אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר".

וזה לא סוף השיר, אבל לי מתאים לעצור כאן.

אחר כך אני פונה לאגי משעול, ומשירי החלומות שלה אני שולה בית אחד קטן:

"עכשיו מקימטוטי הסדין אני בוהה

ברורשך הסיד המתקלף מן התקרה

ותוהה על הנווט שבי

היודע להשיבני ממרחקים בל ישוערו

ובחמלה

להניחני כאפרוח על נסורת

בשלום על מיטתי".

וכיוון שהנווט אצלי לא עושה עכשיו את שלו, וכיוון שלא הניח אותי על הנסורת, ובכל אופן לא כמו אפרוח, אני יושבת. כאן, ליד החלון הגדול הפונה אל הים. זה שאתמול געש ועכשיו הוא אולי שקט. אי אפשר לראות אותו. ורק הפנסים הרחוקים, אלה שהכי קרובים אליו, מאירים עכשיו את מה שיהיה פעם רחוב הומה. ואני כבר יודעת שעומד שם מנוף. והוא יסתיר לי את הנוף. של הים. וזה יסתתר מאחורי הבניינים שאולי יקטינו את מצוקת הדיור, ויקחו ממני את הכחול-ירוק-אפור, לתמיד.

ומה שמשמח אותי הוא שתמיד, אבל תמיד, תהיה ויסלבה לידי, בארבע לפנות בוקר, ואגי משעול תדגים לי קמטוטי שינה, ותזכיר לי את האפרוחים הצהובים על הנסורת שבקופסא, בחדר השינה של הורי. ואלה, שכשהחורף יגיע לקיצו ינקרו כמו גדולים ולבנים, את מזונם בחצר.

ובינתיים נכנס קורא ראשון לבלוג.

ודי לי בזה.

מניפולציה קטנה

אבן שושן, אומר שמניפולציה היא:

"נקיטת תכסיס ערמה או זריזות לשם סידור משהו (בעיקר בלתי כשר)".

המילים

מתהפכות כחרב

החיים והמוות

בידי הלשון

הלשון

מתהפכת 

משתמשת בשפה, במילים

ככה, בלי להניד עפעף

השתגעתי

אני שונאת

שמרמים

שמגזימים 

שמשחירים

אני שונאת

מניפולציות

של תכסיסנות וערמה

אפילו שהן

חוזרות כבומרנג

אל זו המשלחת 

היום פגשתי אחת, קטנה. קטנה במיוחד. 

נשארתי לחשוב. על המניפולציות השקריות. הגדולות. על תפירת תיקים.

וכל הדרך, הביתה, לא מצאתי נחמה.

קארבר הוא זר וגם כל כך מכר

כל מה שאני קוראת, ונכתב ע"י קארבר, אהוב עלי. אני קוראת אותו טיפין, טיפין. כרגע אני קוראת את סיפורים אחרונים. ביום שישי קראתי את הפסיון. היום אני קוראת את איפה כולם?

הנשים שלו זנותיות, בוגדניות, מחליפות מצבי רוח. הגברים לא אמינים, חלשים, אלימים, שתיינים.

לא כולם מכילים את הכל, אבל הדמויות שעולות מכילות חלק מהנ"ל ועוד פחות או יותר תכונות מהסוג הזה.

המשפחות הן בעיקר משפחות לא מתפקדות.

אפשר ללמוד מתוכן עבודה סוציאלית.

אני קוראת בהן מציאות. לפעמים רחוקה, אבל מציאות. מלאת רגשות קיצוניים, תעתועים, היפוכים, כשלונות. אין כאן אף פעם הפי אנד.

אני אוהבת את ההפתעות שהוא עושה לי.

מחר אני מתחילה את הבוקר במנדרין. בכל פעם שאני עובדת שם אני רואה את הזונה שיושבת ליד החוף. בימים האחרונים לא הייתה לה שמשיה, לא היה חם כל כך. קשה לי להאמין שהיא תהיה שם מחר.

קארבר היה כותב עליה, ואני גם. אבל חסרות לי האיכויות שלו, והעולם שאני חשופה לו נקי יותר, אלים פחות. וכאן אני נעצרת.

לפעמים עולם נעים הוא חיסרון. לפעמים עולם מגעיל הוא יתרון. בעיקר בספרות.

יורדים מסדר היום

האנשים שנפגעו

השריפה הגדולה

האסון הלאומי

הולכים ומתכוונים

יותר ויותר

לעמודים הפנימיים בעיתון

בשבילי זה סימן:

הם יורדים מסדר היום

והגשם ישטוף הכל.