טלטלות הכח

הכח מאד נזיל. הוא נמצא רגע אצל זה ואחר כך עובר לידיים של האחר. מי שחסר היה – מוחה בגדול, היום, ואפשר שיקבל.

יש איזה נוחות בראייה של כח כיסוד קבוע, אבל הכאוס לא פוסח גם עליו ואי הנוחות מסתיימת. הדרמה המצוירת על ידי תמונות היא מדהימה, סרט דוקומנטרי שמציירים ציידי החדשות בכאן ועכשיו. מן היפוך כזה שכל במאי מחכה לו ומחפש אותו. הנה, זה שישב על כסאו, ומשפחתו נהנתה מכל מנעמי העולם, נמלט אל ארמון החורף שלו, ומשפחתו – עברה לאחת מבירות העולם החופשי. רק שם הם בטוחים עכשיו יותר.

זה מה שיכול להסביר לי את השעות שביליתי מול המסך, בניסיון להבין מה קורה שם במצרים.

(ולהבדיל אלפי הבדלות – מול הטירה של גלנט).

כח הוא נזיל, נראה לעין באגרופים מונפים או בתמונות, ואני חוזה בטלטלותיו. בהשתאות.

ויש לי נחת, פתאום, מכמות הכח הצנועה יחסית, שלי…

נאום המלך כמטפורה של יחסי יועץ-נועץ

סרט מצוין, נאום המלך.

צפיתי בעניין רב מאד בדמויות שעל המסך, בדיאלוגים שביניהם. במיוחד משכה את תשומת ליבי האינטראקציה המיוחדת מאד בין המלך (בטרם היותו מלך בעיקר), ובין המטפל שלו בדיבור, שמטפל בגמגום של המלך.

שלחתי הודעות לסטודנטים, שיצפו בו.

מה זאת אתיקה ויחסים מקצועיים ואנושיים?

איך נולדת פרופסיה, ומה קורה לחלוצים הראשונים?

איך היא מתחדשת?

תפקיד הזר – במה עוזרת למטפל עובדת היותו אוסטרלי?

ומה על החוזה הפסיכולוגי שהם יוצרים ביניהם?

והאגו – מה איתו?

על כל אלה ועל עוד, אפשר למצוא בסרט.

נהניתי מאד.

מומלץ לכל.

והערה קטנה: מידי פעם, ניסיתי לחשוב על הרקע, שכמעט לא בא לידי ביטוי: היטלר והמהלכים שעשה, השואה. באותו הזמן התהלכו בבית המלוכה הבריטי בגנים נפלאים… אבל זה כבה בדרך כלל מיד, כי הבמאי משך אותי שוב אל הדמויות המיוחדת ששחקו לפני.

שתי הערות על כתיבה, ביקורת – ושטחיות מודעת כמנוע צמיחה

הערה ראשונה: בכנס איפ"א האחרון, ניגשו אלי כמה אנשים שקוראים את הבלוג שלי. מאד שמחתי לגלות את המאחורי הקלעים של המגיבים והלא מגיבים.

העובדה שיש לי בלוג עשתה לה כנראה כנפיים, ועוד מספר אנשים יכנסו עכשיו ויקראו. אני מברכת את כולם: ברוכים הבאים!

אחת התגובות של אחת הקוראות התייחסה לשטחיות שבה כתבתי על האם המרעיבה מירושלים החרדית. לדבריה אני לא מבינה הרבה בעדה הזו.

ובכן, אני חושבת על זה: הייתי שמחה מאד להיות מועשרת יותר ע"י אותה מגיבה, אם כי, אני מוכרחה לציין שלגבי רוב הנושאים בעולם – אני שטחית. בחלקם הגדול אני בורה גמורה.

כי מה אני יודעת על החברה החרדית, למשל?

מידת העומק שלי קשורה לסיפורים מבית אבא, למפגשים בודדים עם הקהילה, והקריאה של ספרות ועיתונות.

זהו. בנתניה עירי, למרות שיש גם קהילה חרדית ודתית, אני פוגשת אותם כשהם מחלקים נרות לשבת ליד הסופר, הולכים לבית הכנסת, או כשאני מחפשת חניה ליד קריית צאנז. זהו.

כשחייתי בחיפה, הם גרו בהדר עליון, ולביתה של משפחה מקסימה אחת הגעתי דרך הצרות של ביתם. את הדתיים המסורתיים, ראיתי שוב, בדרך לבית הכנסת.

ולכן, מצופה הכותבת שמאשימה אותי בשטחיות, להתבטא, ולהביא לידיעתי את מה שאני לא יודעת. בעצם תפקידה הוא גם להרחיב את אופקי. לא? אולי לא, אבל זה מה שאני מצפה לו: דיאלוג.

הערה שנייה (קצרצרה): אתמול שמעתי הערה לגבי שטחיות הביקורת של אחת הקוראות שפגשתי. שאלתי את עצמי מה זאת שטחיות? כמה עומק אנחנו צריכים כדי לעבור את רף הביקורת של השומעים ביקורת? מה זה בכלל עומק?

לסיכום:

1. אני חושבת שחשוב מאד שאנשים יגידו/יכתבו את האמת שלהם. זהו.

2. היה גם הרבה יותר חביב, עבורי, אם מידת השיפוטיות הייתה יורדת. 

3. אין כמו ביקורת למנוע יצירתיות וצמיחה. כותבת שפגשתי אתמול סיפרה לי כמה היא חששה מביקורת שלילית וכמה היא שמחה לביקורת החיובית המתקבלת מהוצאת ספרה. פחד מביקורת שלילית עוצר כותבים.

4. כולנו שטחיים. למזלי, אני שטחית במיוחד. וזה מה שגורם לי להמשיך לחפש.

מהומות בעידן של גלובליזציה

אני מסתכלת על המפגינים המצרים. הם צעירים, לא יותר מבני 35-40.

הם באים בגל שני אחרי המפגינים הצעירים של תוניסיה.

אני שואלת את עצמי:

1. מי עוד יצא להפגין? באילו ארצות?

2. מי המשטרים שנערכים להפגנות שבעקבות ההפגנות?

3. האם העולם הערבי משתנה?

4. מישהו חושב שהוא יכול להוביל את השינוי?

5. וכרגיל: איך זה הולך להשפיע עלינו?

מניחה שבבורסה כבר תהיה השפעה, עם התחדשות המסחר בשבוע הבא, ומה עוד?

מבט על חתול (או חתולה)

זהו. סיימתי את צעידת הבוקר עם ירדנה וחזרתי אל המשטח שלפני הכניסה.

חמישים מטר לפני, חתול (או חתולה) מונח על הרחבה. חתולים לא שוכבים סתם כך. כלבים – אולי.

המכוניות החולפות במהירות של 5-10 קמ"ש, נזהרות מפני ילדים, ועכשיו עוקפות את החתול (או החתולה), שלא מגיב.

שני אחים צעירים בדרך לבית הספר. הקטן חולף על המדרכה, רואה, ומסובב את הראש לאחור. אחיו מושך אותו בכנף הבגד, ואחר כך הם הולכים ושותקים.

אני חושבת לעצמי שאולי הילד מזכיר לעצמו שיש מוות, ובדיוק אז, רועד החתול כמה רעידות קטנות ואני נמלטת הביתה. לוקחת איתי רק את הרעד. מוחה שזה מה שאני יכולה. רק זה.

בחוץ יום יפה. השמש זורחת. אביב בחורף.

שעתיים אחר כך ירדתי שוב. החתול לא היה. אמרתי שלום לעובדת הניקיון הקווקזית, יפה וצעירה מאד, שניקתה את הלובי של הבית בלי לדעת עברית. אולי היא סילקה את החתול שממול.

שתי פיליפיניות צעירות חצו את הרחבה, במקום שבו היה החתול מונח, וציחקקו.

נוף עירוני של יום שישי בצהרים.

אף אחד לא מתרגש.

החדר הריק, קבוצה אינטימית

לחדר הריק אפשר היה להביא את כל מה שרצו. הם הביאו. הם שאלו. הם אמרו. הם סיפרו.

135 דקות של הנאה. זה מה שהיה.

קבוצה אינטימית. קבוצה לומדת. קבוצה משתפת. קבוצה מתלהבת. קבוצה צנועה. זה מה שהיה היום.

והלוואי, ימים רבים כאלה.

תודה לאלוהי הקבוצות, ותודה לאיפ"א.

חרדה היא: הפער בין העכשיו והלהלן

הגדרה נפלאה זו מצאתי אתמול בערב בספרו הישן (1978) של פריץ פרלס: גשטאלט מלה ובמלה – תרפית התבנית.

העברית שם אף פעם לא הייתה מדויקת או קלה, אבל את ההגדרה הזו מצאתי מצוינת.

זהו הפער שבין הרמת רגל אחת לצורך עשיית הצעד הבא, לבין הנחת הרגל הזו על הרצפה שוב.

הייתי מאד רוצה שהסדנא של היום, תוכל להתעסק בפערים שבין העכשוים והלהלנים, ללא מורא.

שיהיה לי בהצלחה.

כנס איפ"א, 2011, ומחר הסדנא שלי

יום גדוש עבר עלי היום. עיקר ההתרגשות שלי מתקיימת סביב המפגש החוזר עם עמיתים, חברים, סטודנטים.

לקפה ידע, הגעתי באחור בגלל פקק אדיר בכביש החוף, תאונה שהשאירה הרבה עיניים סקרניות, שהאטו עוד יותר את התנועה.

אחר כך המשיך היום כרגיל. וכמו בכנסים: נכנסתי, יצאתי, פתחתי יומן, סיכמתי עם אנשים שניפגש, רשמתי תאריכים ביומן ולא הספקתי לקנות ספרים בדוכן שהוקם (מזל שיש עוד מחר).

בסופו של היום שמחתי להיות שוב באסיפת החברים, לתמוך בנעשה, להציע, ולשמוע.

עכשיו ערב, אני מתכוונת ללכת לישון מוקדם. מחר אני יוצאת לדרכי ומעבירה בצהרים סדנא שנקראת:

ה"חדר הריק", כלומר כל אחד יוכל לבוא ולהגיד. תהיה הבנייה מינימלית. הנושא שנדבר בו יהיה השלב הבא (The Next Phase).

מקווה שתצא סדנא שתביא עימה נחת רוח ותובנות למשתתפים ולעצמי.

נראה מחר מה יהיה. ברור לי איך יתחיל: עמרם מצנע ועיתונאים רבים ימלאו את האולם… העיקר שנלמד.

חתרנות כאלטרנטיבה – התאטרון של יותם

אני לא יכולה לשכוח את הקומה השנייה (תלוי איך סופרים, יש שיגידו הקומה הראשונה), דירה 4, בבית התל אביבי, ערב, הבעלים הוא גם הסדרן, הוא גם המנחה, הוא גם שרות הלקוחות, הוא גם הקופאי. הכל.

פתיחת הדלת מכניסה אותי ישר ל"אולם", משהו בגודל של 3 מטר על שישה, אולי. בפינה יש גם מטבח. מן הול שחוברה לו פינת מטבח. את הכל אפשר לסגור עם וילונות שחורים, אבל חם מידי, והוילון מוסט, כדי לאפשר לחלון להיפתח ולהכניס אוויר. אז הנה, באולם שלנו יש חלון שמסתכל על הבניין השני. ויש גם בובת מלך ערום, כתר לראשו.

הערב הזה היה ערב של תובנות עבורי. פתאום חשבתי שתאטרון לא צריך להיות רב משתתפים, דווקא. הוא יכול להיות בדיוק מה שיש שם. כמעט כמו במשפחות בריטיות שראיתי בטלויזיה, אנשים מהמאה השבע עשרה או השמונה עשרה, בני אצולה שמחליטים להעלות הצגה בהשתתפות בני המשפחה.

אבל יותם ראובני הוא איש לבד. הוא והתרבות. הוא וחברים לקהילה הקטנה שלו. מעלה הצגות. והוא לא צריך אישור של אף אחד. והוא לא צריך שאיזהשהו תאטרון יציג משהו שלו. או של חברים שלו.

בובת המלך הערום נשארת ללא הדר, יותם  מוריד לה את הכתר ומניח אותו לרגע על ראש המשוררת, שולמית.

התאטרון של החיים והתאטרון המתוכנן, והבובה והמשוררת, כולם מצטופפים בחדר הקטן הזה, בהול שהתחבר לו מטבח, כדי להעלות את התאטרון.

לפעמים אני מצטערת שאני לא גרה בתל אביב.  אבל מזכירה לעצמי שאני רק חצי שעת נסיעה משם.

וילה גלנט ופרשנויות לא רלוונטיות

פתחתי את העיתונים הבוקר, וראיתי שחוץ מפרשנות משפטית, חברתית, יש גם פרשנות אדריכלית.

יש אפילו ניסיון לקבוע מה אופיו של האיש על סמך הבית.

רבותי המבקרים, אני מוכנה לקרוא ביקורת עניינית, אבל מה שייך טעמו הרע באדריכלות לתפקידו כרמטכ"ל?

אני גם לא רוצה לחשוב שזו האפשרות היחידה! הרי ייתכן שכל פרשנות האופי הזו, צריכה להיות מיוחסת דווקא לאשתו! איפה היא נעלמה מהזוגיות? איפה היא נעלמה מהאפשרות שהוא היה עסוק והיא תכננה? אולי אפילו לבדה?

אני יכולה לדמיין ימים שהיא מנסה לפרוש את התוכניות והוא אומר לה:

תעזבי, תעזבי, תדאגי רק שיהיה לי גם חדר…

אולי הכל האישה?

אני רוצה שיתנו לה חצי לפחות ממה שנותנים לו – בעניין הפרשנות האדריכלית.

ןבעניין אחר: בימים הקרובים אצא לבוספורוס שוב, ואשהה באיסטנבול. הוילה הכי מתאימה לשם, למה שרואים בגדות. יכול לשפר את יחסי ישראל תורכיה – לא?