היציאה מהחניה בכפר המכבייה, והכניסה לאחד השבילים המוצלים – עושה מיד טוב. הצמחייה מזכירה כפר, ובין השיחים נראה לי שאפשר להתחבא ולשחק, אבל אף פעם לא עוברים כאן ילדים, ולכן הם עומדים להם שם סתמיים.
עכשיו אני זוכרת איך ישבתי מולך. היית לבושה בהידור מאופק, כרגיל. התנועות שלך חדות, העיניים עצובות. ידעתי שיש לך על מה לדבר, שלא יהיה שקט. אז מה לא הצליח?, שאלתי את עצמי ללא קול.
הזמנו קפה. ביקשת גם קראוסון שוקולד כתוספת, התלבטתי וויתרתי. הפיתויים האלה מקשים תמיד. התחלנו בשיחה מקדימה.
– מה שלומך?
– בינוני. הילדים בסדר וגם הבעל. הבעיה בעבודה.
– או קיי, נצלול פנימה?
– כן. היה דיון בהנהלה הבכירה… לא היה זמן להציג נתונים… הרגשתי חסר.. אמרתי… רק אל תשאלי אותי חסר של מה, כי אני לא יודעת… ואז בסוף הוא נפל עלי ואמר: 'הניתוח שלך תמיד שלילי'.
הוספת ואמרת שטעית טקטית דווקא כשהיית ממש בפתח, רגע לפני שעזבת ושהאירוע שבר אותך.
הוצאתי ממחטות נייר וניגבת את העיניים.
הלכת ולסדר את האיפור שנמרח בקצוות.
נשארתי לבדי, לגמתי מהקפה.
אין ספק שצדקת. לפעמים צריך לוותר על כל מה שיש להגיד ולמצוא דרך אחרת: מיילים, פגישה של פנים אל פנים, להניח מסמך על השולחן ועוד.
הייתה לי התלבטות: להערכתך טעית. להערכתי אין מה להוסיף על זה ובוודאי שלא אעשה מה שאת עשית ואתן לך 'ניתוח שלילי'. אז מה אני עושה איתך?
כשחזרת, ראיתי את ההקלה בזוית הפה. נראה שעצם האמירה, הדמעות ואולי האמונה שנוכל לפתור את הדברים – זרחה בזהירות מפניך.
שאלתי אותך אם יש לך צורך להגיד עוד משהו על מה שהיה, על איך שהרגשת, ואמרת:
– נדמה לי שגמרתי שם את הקריירה שלי.
לא הסכמתי, ספק אמרתי ספק שאלתי:
– יש לך איזה חלום לפתוח חנות לקוסמטיקה או משהו אחר– ולא העזת עד היום?
עכשיו את ממש צוחקת ואומרת:
– אפשר להחליט שזו ההזדמנות כדי לברוח…
עברו שנים מאז נפגשנו שם. שואלת את עצמי לשווא, מה קרה לך? איפה את? במה את עוסקת? באיזו יבשת?
ואין תגובה…
נדמה לי שגם אז, היינו בפתחה של שנה חדשה. עכשיו אני חושבת עליך.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה