מורקמי, כותב ורץ

חזרתי אל מורקמי שהיה מונח לו גלמוד על המדף שליד המיטה שלי ("על מה אני מדבר…). גם המסע שלי ליפן כבר התרחק ממני מאד, אם כי אני עדיין מתכוונת ללמוד עוד.

 חזרתי אליו (גם אם לא אהבתי אותו לאחרונה), כי יש לי לקוח, שהוא רץ מרתון, ושוחחנו על המרתון כמטפורה של החיים שלו. למדתי בתמורה לשאלה שלי, שלמרתון חשוב להתכונן, בגוף ובנפש. וכך, בטרם שינה, פתחתי בסימניה, וקראתי פרק נוסף.

וראה זה פלא, מצאתי אותו מדבר על שאלה שחשוב היה לי לשמוע את התשובה עליה: "מהו המשאב החשוב לך ביותר כסופר"?

מורקמי מנה 3 משאבים חשובים:

א. כשרון. לדבריו, או שיש או שאין. אפשר לטפח מעט, אבל בעיקר חשוב הכישרון. כמו שבהיעדר דלק, שום מכונית לא תנוע. והכישרון נובע עד שהוא מתייבש. פרץ.

ב. כושר ריכוז. מורקמי עצמו כותב כשלוש שעות כל בוקר. לעיתים ארבע. מתעטף בסיפור. לא חושב על שום דבר אחר. מתבונן בנקודה אחת.

ג. כח התמדה. לא רק בוקר אחד, לא רק שבוע, לא רק חודש. מדובר כאן בשנה, שנתיים. כל יום.

קוראת וחושבת שהסופר הוא סוג של רץ מרתון. גשם, שמש, הסופר כמו הרץ, מכין את עצמו למעשה, והמעשה הזה חייב להיות במרכז. 

מי שכותב רומנים צריך את זה.

ומה עם מי שכותב סיפורים קצרים?

על השאלה הזו לא קיבלתי תשובה. אני מחכה. אולי בהמשך. ואולי זה בעצם אותו הדבר.