עברו שבע שנים

זוכרת את היום ההוא. 

אני יושבת ומחכה לתוצאות הממוגרפיה ומתבקשת להיכנס לצילום נוסף. אחר כך האולטרסאונד. ואחר כך הרופאה היפה והמקסימה, אומרת לי מה שלא רציתי לשמוע, ומוסיפה שזה קטן ויש סיכוי טוב.

 זוכרת את היום ההוא, יוצאת מקופת החולים בדרך הביתה, מרימה את הטלפון, ונעצרת על ידי שוטרת, כי דיברתי ללא דיבורית. לא מתאים לי בדרך כלל, אבל כנראה היום – כן. אני מסבירה, וזה לא עוזר. מה שאני אומרת לה נשמע כנראה כמו סתם תלונה מקובלת.

 זוכרת את הלילה שלאחרי הניתוח, ואת היום הראשון להקרנות, ואת ההשפעה של התרופות.

 ואת כל הימים והלילות והפגישות עם רופאים ואחרים.

 וזוכרת את העובדה שנמצא עוד גידול, במקום אחר, לא שייך. ושוב ניתוח,  והקרנה אחרת מסוג אחר, ובידוד. והזזה של החגיגה של סדר פסח לתאריך פרטי, שיתאים גם לי (רעיון של הבת שלי), וקידום משימות ככל שניתן לעשות מחדר מבודד (בין השאר טיפול בענייני איפ"א (איגוד ישראלי לפיתוח ארגוני), וכתיבה).

 ובעיקר זוכרת איך הניתוחים היו בחופשות סמסטר, ואיך השתדלתי לא להפסיד עבודה.

 והיום – אני מוקירה טובה לרופאה שלי, שאמרה לי: זהו, את בריאה לגמרי.

עברו שבע שנים. אני משתדלת להאמין.

 עכשיו יהיה נחמד ובריא אם אצליח גם לרזות. כעין פרס על בריאות טובה.

 מסקנה עיקרית שלי: לא לאבד תקווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: