הם עודם שם, גומעים אולי מהיין, ומדברים על המילים, על המשפטים, על דם הלב.
אני כבר רחוקה, ספונה בקומה השמינית שלי, וכל כך שמחה שהייתי שם.
תודה לך, שולמית, שהזמנת (באמצעות הבלוג). זאת לי פעם ראשונה שאני נענית להזמנה כזו. תודה שזיהית אותי ככה ברחוב. אולי בשביל זה צריך עין טובה של משוררת…
ה"אולם", הכסאות הכתומים, האוירה, האנשים, ובעיקר המילים שלך ושל יותם – עשו לי את החוייה.
והיה שיר אחד שהסביר לי במיוחד מה אני מרגישה. השיר על ההתקרבות וההיעלבות. תפרסמי אותו?
מזל טוב ותודה.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה