שתי הערות על כתיבה, ביקורת – ושטחיות מודעת כמנוע צמיחה

הערה ראשונה: בכנס איפ"א האחרון, ניגשו אלי כמה אנשים שקוראים את הבלוג שלי. מאד שמחתי לגלות את המאחורי הקלעים של המגיבים והלא מגיבים.

העובדה שיש לי בלוג עשתה לה כנראה כנפיים, ועוד מספר אנשים יכנסו עכשיו ויקראו. אני מברכת את כולם: ברוכים הבאים!

אחת התגובות של אחת הקוראות התייחסה לשטחיות שבה כתבתי על האם המרעיבה מירושלים החרדית. לדבריה אני לא מבינה הרבה בעדה הזו.

ובכן, אני חושבת על זה: הייתי שמחה מאד להיות מועשרת יותר ע"י אותה מגיבה, אם כי, אני מוכרחה לציין שלגבי רוב הנושאים בעולם – אני שטחית. בחלקם הגדול אני בורה גמורה.

כי מה אני יודעת על החברה החרדית, למשל?

מידת העומק שלי קשורה לסיפורים מבית אבא, למפגשים בודדים עם הקהילה, והקריאה של ספרות ועיתונות.

זהו. בנתניה עירי, למרות שיש גם קהילה חרדית ודתית, אני פוגשת אותם כשהם מחלקים נרות לשבת ליד הסופר, הולכים לבית הכנסת, או כשאני מחפשת חניה ליד קריית צאנז. זהו.

כשחייתי בחיפה, הם גרו בהדר עליון, ולביתה של משפחה מקסימה אחת הגעתי דרך הצרות של ביתם. את הדתיים המסורתיים, ראיתי שוב, בדרך לבית הכנסת.

ולכן, מצופה הכותבת שמאשימה אותי בשטחיות, להתבטא, ולהביא לידיעתי את מה שאני לא יודעת. בעצם תפקידה הוא גם להרחיב את אופקי. לא? אולי לא, אבל זה מה שאני מצפה לו: דיאלוג.

הערה שנייה (קצרצרה): אתמול שמעתי הערה לגבי שטחיות הביקורת של אחת הקוראות שפגשתי. שאלתי את עצמי מה זאת שטחיות? כמה עומק אנחנו צריכים כדי לעבור את רף הביקורת של השומעים ביקורת? מה זה בכלל עומק?

לסיכום:

1. אני חושבת שחשוב מאד שאנשים יגידו/יכתבו את האמת שלהם. זהו.

2. היה גם הרבה יותר חביב, עבורי, אם מידת השיפוטיות הייתה יורדת. 

3. אין כמו ביקורת למנוע יצירתיות וצמיחה. כותבת שפגשתי אתמול סיפרה לי כמה היא חששה מביקורת שלילית וכמה היא שמחה לביקורת החיובית המתקבלת מהוצאת ספרה. פחד מביקורת שלילית עוצר כותבים.

4. כולנו שטחיים. למזלי, אני שטחית במיוחד. וזה מה שגורם לי להמשיך לחפש.