אנשים רבים שמעו על תרפיית הגשטלט. הרבה שמעו על פריץ פרלס. הרבה פחות שמעו על לורה.
לורה התעניינה בפסיכולוגית הגשטלט, הרבה לפני פריץ, בעלה. היא הייתה זו שהביאה לו מידע רב ועזרה לו לפתח את תרפיית הגשטלט, עם זאת הוא לא נתן לה קרדיט רב בעבודות שפרסם, והיא לא תבעה זאת ממנו, ממש כמנהג הימים והתקופה.
היא נולדה ב-1905, בגרמניה, ומגיל חמש למדה לנגן בפסנתר, ונגנה יחד עם אימה. בשנה הראשונה של לימודיה בגמנסיה, הייתה הבת היחידה. במהלך הזמן הצטרפה עוד בת אחת והן היו לחברות טובות.
אני לומדת מדבריה כמה הזכות הזו ללמוד, היא טריה, ויודעת שגם בארצות מערביות וגם כאן, יש עדיין נשים שהתנסו בסוגים שונים של אפליית חינוך כזו או אחרת. פגשתי אחת כזאת היום.
אין ספק שכדי להתנסות באופן מלא בחיים התרבותיים, כמו שעשתה לורה, צריך היה הרבה מזל, לידה למשפחה הנכונה במעמד הנכון, חלוציות וסוג של יצירתיות.
בימים אלה, שאני מחפשת עליה חומר, מצאתי ציטוט שלה על יצירתיות. הוא מצא חן בעיני ואני מביאה אותו כמצוטט:
…Real creativeness, in my experience, is inextricably linked with the awareness of mortality. The sharper this awareness, the greater the urge to bring forth something new, to participate in the infinitely continuing creativeness in nature, This is what makes out of sex, love; out of the herd, society; out of wheat and fruit, bread and wine; and out of sound, music. This is what makes life livable and incidentally makes therapy possible.
…Gestalt therapy, with its emphasis on immediate awareness and involvement, offers a method for developing the necessary support for a self-continuing creative adjustment which is the only way of coping with the experience of dying and, thereforeof living.
אני אוהבת את הציטוט הזה שלה ונראה לי שהוא מסביר לי את הצורך שלי להיות יצירתית, היום, ובשנים האחרונות, יותר מבעבר. אפשר למצוא יותר, על לורה פוזנר פרלס ב-The Gestalt Therapy Home Page http://www.gestalt.org/laura.htm
החיים בארגונים 