הוא נח לידי, מתחת ליד שמאל. ישן וחדש כאחד. הודפס ב1972, יחד עם חברו שלידו. בשניהם, לא נגעתי ביסודיות מאז קניתי. אתמול פתחתי וראיתי את ראשי הפרקים. מה מעניין ומה לא.
כמו ידעתי לנבא את העתיד, מצאתי שיש פרקים על פנומנולוגיה. אז, כשקניתי – לא ממש התעניינתי. אחר כך התעניינתי מאד, אבל לא חיפשתי את שלסארטר יש להגיד על זה. שכחתי אותו.
קניתי את הספרים, כמו שקניתי פעמים רבות ספרים אחרים, בגלל השם. והחיים היו אינטנסיביים וזרמו בשצף קצף, ולסארטר לא היה ממש מקום.
וכך הוא היה מונח בארון, מקבל את ריחם של ספרים ישנים. מתאוורר כשאני עוברת דירה אחת ועוד אחת. נכלא מחדש ומקבל כתמי זקנה. נפתח בנוקשות כמו ספר שלו עלעלו בו.
עכשיו, הוא מונח על ידי כרומז בשני כרכיו/עיניו: נו, כבר, תציצי.
הצצתי. עוד לא קראתי.
החיים בארגונים 
פברואר 2, 2011 ב- 8:39 pm |
את השם ז'אן פול סארטר אני מכיר. את המלה פנומנולוגיה – לא.
פברואר 3, 2011 ב- 6:07 am |
בלשונו של סארטר (ב"מבחר כתבים, כרך ב' עמ' 20): "הפנומנולוגיה היא מחקר מדעי ולא מחקר ביקורתי של התודעה. התהליך המהותי לה היא ההסתכלות…מכאן יש להניח שהפנומנולוגיה היא מדע של עובדה, וכי הבעיות שהיא מציגה הן בעיות של עובדה..". בדבריו אלה הוא מסביר את תורתו של הוסרל (פילוסף יהודי שהתנצר, נחשב לאבי הפנומנולוגיה).
בשפה הרבה יותר פשוטה, ומתוך הויקיפדיה: "פנומנולוגיה היא זרם או מתודה בפילוסופיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זוהי פילוסופיה תיאורית של הנסיון שמטרתה היא תאור התהליך בו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בדעות קדומות, תאוריות, מסקנות והשערות מתחומים אחרים, כמו מדעי הטבע. הדברים שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונים פנומנה (phenomena). מכאן המונח פנומנולוגיה – חקר תהליך הגעת הפנומנה להכרתנו".
הגישה שאני עובדת איתה, גישת הגשטלט, היא גישה פנומנולוגית. מתבוננת. בלי דעה קדומה ככל שאפשר.
תודה ששאלת. מאד נהניתי להשיב. וכשנפגש אשמח להדגים.