אורלי שרעבי, לוחמת במעלה ההידרדרות

את הפוסט שלי היום אני רוצה להקדיש לאורלי שרעבי, שגרה בדירת חדר וחצי שכורה בלוד, עם בעלה, כשילדתה רחוקה ממנה, וגם לזה אין לה כסף וכח.

היא לוחמת בודדת, עדיין רוכבת על סוס הסרטן, לעת עתה לא נפלה ממנו, כרגע מחזיקה במושכות, ומנסה למנוע מעצמה למות ברחוב.

בהארץ, מפרסמת אורלי וילנאי כתבה קטנה במדור "החיים בשוליים". היא כותבת על אורלי האחרת, בת 28 סך הכל, שלוחמת מלחמה קשה על ההשרדות שלה: 45 דקות לוקח לה לרדת ב66 מדרגות של הבית שלה, שעה לוקח לה לעלות. לכן, אורלי לא יורדת, לא רואה את השמש. היא יוצאת רק כשמוכרחים לקופת חולים.

נדמה לי שלו הייתי אורלי, הייתי צועקת, הייתי מתראיינת, הייתי מכריחה את עצמי לרדת, יושבת למטה עם שלטים, ודרכם מדברת עם הגורמים שלא מאשרים. הייתי שובתת רעב. הייתי משתפת בזה את הרופאים. הייתי מבקשת שיורידו אותי למקום מרכזי, הייתי צועקת בלי קול. ככה אני חושבת, אבל באמת? אני לא יודעת מתי נגמר לבן אדם הכח לצעוק ומתי הוא מקבל את הדין.

ובשורה התחתונה: לאורלי היה מספיק כח להתראיין, ואני רוצה להוסיף לכח הזה שלה, להגדיל את הצעקה שלה, באמצעות הבלוג.

כמי שחוותה את הקשיים והנפלאות במלחמה על ההישרדות, אני מצטרפת להפגנה הקטנה הזו שלה. אני לא מצפה שהפוסט הזה ירים אנשים ממקומם, אבל אולי בכל זאת הוא יפתיע ויצליח. אולי בכל זאת יהיה מי שיכול לתת את הדעת. למצוא לאורלי ולבעלה דירה חלופית, קומה נמוכה יותר. אולי עוד איזו קצבה.

וכמה עצוב היה גם לגלות את ההמשך של אותו עמוד, למטה, על שני ניצולי שואה, בשנות השמונים שלהם, שלמה ותמר שיק, שנאבקים בשרירות הלב של החוק. הם, ללא פנסיה, צריכים לחיות מכ3000 ש"ח בחודש.

אחרי שאני קוראת את הכתבות האלה, מחויר לגמרי צבעם של קרבות הרמטכלות, מחירי הדלק, וחוזקו של השקל. והמשבר הערכי של הישראלים – נראה לי עמוק יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: