צינתור – אצלי?

מחר בבוקר אני מתייצבת בבית חולים לצינתור.

מפחיד? מאד.

איכשהו לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות לי. בדרך כלל אני לא חושבת שיש משהו שיכול לקרות לי בעניין הרפואי עד שזה תופס אותי בצווארי, ומטלטל אותי.

הגזרה נפלה ביום ו' האחרון. ומאז אני חיה בשני קווים מקבילים: קו אחד של החיים הרגילים והתוכניות הרגילות וקו שני של הצינתור. ושם עולה הפחד ויורד. רגע אני אומרת לעצמי שאין ברירה, ונזכרת בהורי וביחסם לעניינים מן הסוג הזה, מנסה ללמוד מהם.

אימי הייתה אומרת לי שהיא לא פוחדת כי אי אפשר למות פעמיים. היא דווקא אהבה בתי חולים והרגישה די נח בהם. אבא שלי, שעבר שבעה מדורי גהנום ושואה, נראה היה כמיודד לגמרי עם המוות ובכל מקרה לא פוחד. אני זוכרת אותו, צועד במכנסי התעמלות ובנעלי בית לגופו, פלג גופו העליון חשוף, החלק החיצוני של קוצב לב זמני בידיו, נכנס בכוחות עצמו לחדר ניתוח להשתלה של קוצב קבוע, הולך ומתרחק, ואז מסתובב אלי, עומדת מאחורי דלת הזכוכית ומנופף לי לשלום.

אבל אני פוחדת. מהכאב, מאי הנוחות, מהשכיבה ללא תנועה, מהממצאים, מהסיכונים, מזה שזה יכול להביא להסתבכויות, מהגילויים האפשריים. מזה שלא אוכל לממש את כרטיס הטיסה (בבוספורוס מצפים) שכבר רכשתי… וכמובן מההשפעות הרחבות יותר על החיים, המשפחה ועוד. איכשהו אני מוחה ושואלת את השאלה האקסיסטנציאליסטית: למה אני?

מצד שני אני אסירת תודה לזה שאני חיה בתקופה שבה יש לרופאים את הטכנולוגיה והאנשים עוברים צינתורים וחיים עם זה הלאה, נחים כמה ימים וחיים טוב יותר כאילו מעולם לא הייתה בעיה. אני גם אסירת תודה לזה, שאני נכנסת לצינתור ללא סבל, ללא התקף לב, שאני מכירה את הקרדיולוג, שהוא נראה לי מאד מסודר ומאורגן ושקט (ד"ר אברהם פרדס). אני גם לומדת מחברי דייויד, שנמצא במצב קשה מאד ועונה לשאלה האקסיסנציאליסטית: למה אני? בתשובה שלא הופנמה על ידי: למה לא אני?

לאלה מכם ששואלים איך זה קרה? אני יכולה להגיד שבהדרגה. אפילו לא תארתי לעצמי שיש בעיה כזו. פשוט, חשבתי שיותר קשה לי כי אני מזדקנת, כי אני לא עושה מספיק כושר כדי לשמר את מה שיש לי. אבל עכשיו זה כבר לא רלוונטי ואני עומדת לעבור את התהליך.

וכך, מחר בשבע בבוקר, אני מתייצבת בבית החולים, בצום. אני מקווה שבשבע בערב אוכל לכתוב שאני בבית. הלוואי.

9 תגובות to “צינתור – אצלי?”

  1. razel Says:

    שיעבור בהצלחה, והחלמה מהירה וקלה!

    השאלות האקזיסטנציאליסטיות מהסוג של "למה אני?" הן שאלות אמתיות, במובן זה שאסור להתפתות ולחשוב שיש להן תשובה. קל מאוד לטעות בינן לבין שאלות מדומות, שאלות שאינן אלא חוסר ידע שהתשובה שלהן נמצאת מעבר לפינה, ולחשוב שגם לשאלות אלו יש תשובה – אשמה כלשהי שלי, של סביבתי או של האל. אבל אין להן תשובה, כי הן שאלות אמתיות, שצריך פשוט לחיות אותן וללמוד ליהנות מהחיים בחברתן…

    המון בריאות!

  2. benziv Says:

    תודה על איחולי הבריאות וגם על ההבהרה. אמשיך לשאול… ומקווה להיות בריאה בהמשך, וכמובן – ליהנות מהחיים! בתוכנית היום – סרט.

  3. sharonlanda Says:

    מהכרות עם העניין מדובר בהליך שיש בו אי נוחות, אבל בסך הכל גם מאוד פשוט ומאוד שכיח. הייתי משנה את השאלה מלמה אני? ללמה שלא יעבור בקלות גם אצלי? אני בטוחה שיעבור בסדר. ובכל אופן, שיהיה בהצלחה והתאוששות קלה.

  4. benziv Says:

    טוב, גם זאת אפשרות, לשאול "למה שלא יעבור בקלות גם אצלי?". הייתי אומרת שזו גם אפשרות טובה, ונדמה לי שגם את זה אני אומרת לעצמי.

    יחד עם זה, אני מרגישה שכבר חטפתי מספיק, בתחום הרפואי, שמותר לי נניח 7 שנים טובות, וכאמור גם זה אני אומרת, לעצמי. אבל זה לא עובד כך.

    מקווה שיעבור בשלום, ובקלות גם אצלי.

    ועם להודות על האמת: אני עדיין פוחדת.

  5. sbsd Says:

    בהצלחה!
    וכמו שאיחלת לעצמך שבשבע בערב תוכלי לכתוב שאת בבית.
    שוב בהצלחה גדולה!

  6. benziv Says:

    אמן!

  7. סיון Says:

    אתי יקרה,

    הלב הרחב שלך דרש את שלו.. מגיע לו!
    מקווה שעבר לך בשלום ובקלות.
    החלמה מהירה:)

  8. benziv Says:

    תודה, סיוון, מסתבר שיש עורקים של נערה צעירה… עבר בשלום ובהצלחה!

  9. סיון Says:

    כמה טוב לשמוע!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: