בין צינתור אבחוני לטיפולי, ובין איברהים לאברהם

בוקר, מוקדם, אנחנו אנשים מדייקים מאד, ולכן פותחים את המרפאה, אחרינו ישתרך תור שייעלם גם הוא במהרה, לתוך חדרי הניתוחים.

פקידות הקבלה ערוכות, אם כי זו שבחרתי עדיין מספרת לחברתה משהו, ויקח לה עוד רגע להתפנות. היא בודקת את המסמכים. אי נוחות של רגע, כי משהו חסר, אבל אחר כך נמצא, וליתר בטחון נמסר גם כרטיס אשראי (קצת מפחיד, אם כי פחות מהמצופה מעבר לחדר). אנחנו סוגרים את התהליך וכבר נמצאים מעברה השני של הדלת.

איברהים פוגש אותי, במשקפיים של טעם טוב בירוק-לבן, ומצביע. כאן, על המיטה, מחכה לי מקופלת הכותונת הנקשרת מאחור, שאיתה אסתובב עד לשעת העזיבה (הבת שלי אמרה, שהצבע לא ממש מתאים לי..). מדידות אחרונות של לחץ דם, סוכר. הרופא כבר נמצא. אני הראשונה  שעוזבת את המקום אל חדר הניתוח. רוצה להסיר את המשקפיים ומגלה שאין צורך להוריד, אראה הכל בדיוק נמרץ.

מרווח מאד. הייטקי. ירוק, לבן וקרררר. מנורות, תאורה. מיטה בירקרק, ועוד פס בירוק כהה באמצע. מה מעניין אותי עכשיו בצבעים? מה אכפת לי? ואם היה הכל סגול? עוברת ממיטה למיטה בעזרת הצוות, וכבר מונחת מחכה לחריצת הדין שלי. 

הכנות אחרונות על השולחן ממש. איברהים אומר לי שבסוף היום כבר ימאס לי ממנו. מנהל מחלקת הדימות במשקפיים במסגרת אדומה, מסדיר את הרנטגן שילווה אותי בתמונות של עצמי, מבפנים. פעם ראשונה שאראה איך העורקים שלי מעבירים את הדם ללב, על מסך אפרפר משהו.

אחות חביבה, שאני לא יודעת את שמה, במבטא רוסי, מסדרת לי חימום ובודקת אם הכל בסדר. הכל בסדר חוץ מזה שלא הייתי רוצה להיות שם בכלל. אני רועדת. מקור? מתבוננת במשקפיים שלה: מתכת ובצד כמה אבנים מבהיקות, יפה מאד גם כן.

אני אומרת שהתנאי להיכנס לחדר הוא משקפיים… ואיזה יופי של מבחר… מנסה להצחיק את עצמי. לא ממש מצליחה. איברהים שואל במה אני עוסקת. טוב, אני לא סטנדפיסטית. למנגנון ההגנה הזה קוראים הסטה, אני אומרת לעצמי. לחשוב על צבע. על משקפיים. יותר טוב, לא?

בינתיים איברהים מתבדח על עבודה ערבית (אני לא אוהבת את הביטוי וגם לא את הבדיחה), אולי בשביל להוריד את המתח שלי.

איברהים והד"ר אברהם פרדס עומדים עכשיו לצידי, בצד ימין ליד הראש, ומתבוננים במשהו. אני אומרת להם: 'איברהים ואברהם לצידי, האבות שלי…' ומזה אני מרגישה טוב מאד. בחוץ ידבר היום שמעון פרס על שילוב של ערבים בהייטק. בהייטק שלי זה קורה. עולם הרפואה לדוגמא.

הרהורים כאלה הם טובים, קצת מרוקנים אותי מהחרדות שלי, מסיטים אותי לעולם שבחוץ.

הד"ר אברהם שיוצא וחוזר לחדר, עכשיו בגבו אלי, מתעסק בכל מיני צנרת דקה עד דקיקה. 'דקירה קטנה של חומר הרדמה' הוא אומר לי, מרכיב משקפיים נוספות על משקפי הראיה שלו, עוד קצת התעסקויות והצינתור מתחיל. אבחוני? טיפולי? עוד לא ידוע.

שומעת קולות של הברגה. מכשיר הרנטגן מסתובב מימין ומשמאל.

 העורקים שלי כמו קבוצות של שורשים, מציירים על המסך ציורים יפים, רזים, בסגנון מינימליסטי יפני. רואים אותם מפה, רואים אותם משם.

– לא לקחת את התרופות ללחץ דם, הבוקר? יש לך לחץ דם גבוה מאד…

– אין לי תרופות נגד לחץ דם, אני לא סובלת מלחץ דם…

– אני בודק את לחץ הדם ישר מתוך העורק, יש לך לחץ דם של 180…

אני שותקת ומנסה להרגיע את עצמי ונכשלת. נזכרת במילר שלימד חולדות להוריד לחץ דם, ודופק, אחר כך גם אנשים. אבל החומר שלמדתי ב1970, כל כך רחוק ממני… והניסיון שלי להרגע נכשל. מנסה לעבור לדימיון מודרך. הכל מתגמד. תמונות של עורקים מוצגות קצת שמאלה ממני ואני פוזלת אליהם, לראות אותם כמה שיותר. הנה אני. העורקים הולכים ובאים. טובים? רעים? מה הן הנקודות האלה עליהם? משהו טכני? משהו מפחיד? 

– יש לך עורקים מצויינים, אומר לי הד"ר, אין לך אפילו התחלה של הסתיידות… גם אצל צעירים אני לא מוצא כאלה..

– אז אני כמו נערה?

– ממש… טוב, נגמר הצינתור.

תורו של הדבק הסינטטי הגיע, לחץ על המפשעה, ופתאום תחושה של חום. אחר כך תספר לי ביתי, שיודעת משהו על הדברים האלה, שזה ידוע, ובמסאג', משתמשים בטריק הזה: לוחצים על העורק, וכשמשחררים יש תחושה של חום. הזרימה מתחדשת. אנרגיה של חיים. אני מרגישה שהקפיץ הזה שקיבץ אליו את כל השרירים שלי – השתחרר בבת אחת. נדמה לי שגם השרירים של כולם בחדר.

לא צריך יותר להילחם או לסגת (fight-flight), עכשיו תהיה חבישה, ואני אחזור לאיש שלי, שנשאר מאחור לקבל מידע קבוע למכשיר הטלפון. הוא ידע מה קורה בכל רגע נתון. היום כבר לא צריך ליפול על האחיות והרופאים שיוצאים. הרופא אומר ביציאתו שהכל תקין. אחר כך יבוא אלי. לדבר איתי.

4 שעות של אי תזוזה במיטה. שמחה להזדמנות הראשונה לרדת, לשכב על הצד, להרדם. נגמר. יש לי עורקים של צעירה.

הצינתור הסתיים והיה אבחוני בלבד, שום סטנטים. שום תרופות. וככה מסתיימים כשליש מהצינתורים.

8 תגובות to “בין צינתור אבחוני לטיפולי, ובין איברהים לאברהם”

  1. שוקי כץ Says:

    הי וברוכה הבאה. וטוב שכך זה הסתיים נערתי הצעירה. מעכשיו נוכל לשאול גם : מה זה צעיר מבפנים ובשל מבחוץ……..והתשובה תהיה…אתי בן זיו….טוב שאת בבית וטוב שאת שוב איתנו, כותבת, קוראת ומגיבה….ושני זכרונות שלי: ראשית אותי צינטר רופא ערבי – לפני חמש וחצי שנים , בבית חולים גדול במרכז הארץ. שנית גם החוויה המרכזית שלי מבית חולים אסותא הינה הקוררררר. קר שם מאד – אז אני מבין שזו דרך להלחם בזיהומים, אבל זה הופך את השהייה שם לממש לא נעימה….בעיקר למי שמגיע לשם כמבקר, פעמים אחדות….
    אז שוב, ברוכה הבאה, תנוחי קצת והופ להמשך העבודה. נשיקות.

  2. benziv Says:

    תודה, שוקי'לה, היום יום כתיבה. כל היום כותבת.

  3. sbsd Says:

    יופי. שמחתי לקרוא. רק בריאות.

  4. benziv Says:

    תודה גדולה!

  5. יעל Says:

    מאוד שמחה לשמוע…
    העיקר הורידים… ושנזכה לחוויות פשוטות יותר!

  6. benziv Says:

    גם הורידים ובעיקר.. העורקים…

    אכן, אשמח לחויות פשוטותיותר, ואם אפשר לא כפצינטית וגם מחוץ לבית חולים.

  7. נעה Says:

    תודה, אתי על השיתוף בחוויה. התרגשתי בשבילך, ונזכרתי בפחד הזה, המצמית, שתוקף אותי בכל כניסה לבי"ח, בכל לידה

  8. benziv Says:

    אני שמחה מאד שאני אחרי החוויה הזו, שהצטרפה לעוד אחת מחוויות החיים שלי.
    לצערי, השנים האחרונות הביאו אותי לבית החולים, ולא כדי ללדת… היתרון של היום יחסית לעבר: זמן שהייה קצר.

    אני מאחלת לך, שלא תזדקקי לבתי חולים, אלא רק בנסיבות שמביאות גם עוללים…
    אישית, אני שמחה שגם הפרק הזה בחיי – תם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: