חברתי, נורית כהנא

א'

אנחנו חברות שנים על גבי שנים, על גבי שנים. מן הימים שלמדנו באוניברסיטה, ומן הימים שנפגשנו לראשונה בבית שלי, בקבוצה להעלאת תודעה פמיניסטית, יחד עם מרילין ספר, שהייתה אז עדיין דוקטור צעירה לפסיכולוגיה והיום היא כבר פרופ' וגימלאית.

לשתינו, כבר לא הייתה באותן הימים אימא, ועדיין היה אבא. ושתינו דיברנו על המשפחות שלנו שנעקרו באחת משם, ארצות הפלגים והמים, ובאו אל הארץ הזו שבמדבר. והייתה שפה משותפת לשתיים שהיינו, היא שאימא שלה התחבאה באמסטרדם, שבהולנד, בארון, ואימא שלי ביער שבלובלין, של פולין.

ב'

והימים עברו. וגידלנו ילדים. ועברנו מתפקיד לתפקיד, אבל איכשהו שמרנו תמיד על קשר. בעיקר בזכותה של נורית חברתי, שאף פעם לא שוכחת. ולכן לא תמהתי מאד, כשבשיר שכתבה, אחד מיני רבים, אני מופיעה כ"חברתי":

בוקר / נורית כהנא

במין אצטגנינות שאור

הוא תויה מתחור

יום כזה, כלי

הודיה למערכת רשום

בעלת השלכות כשברחוב

שוטר אפוף הלת

המקצוע קורא 17

18. על מדפי

הסופרסל מוצרי לואי

ונפש. בדרך, תוך

שאני חוזרת ומהרהרת

בה, פגשתי את

חברתי, את חברתי

פגשתי.

(מתוך "הקרנת חצות", הוצאת ירון גולן נורית כהנא היא משוררת ישראלית ילידת 1948 )

ג'

והנה היום, רחוקות זו מזו גאוגרפית (אבל רק כך), בערוץ הראשון של רשת א', 07:00 בבוקר, אנחנו שוב נפגשות, כשנורית מספרת על המשפחה שלה.

עם כל הדרך שהלכנו יחד, אני דולה פרטים חדשים, וחושבת שיכול להיות שהסבא שלי מצד אימי, שלח גזעי עצים  כרותים, ממזרח אירופה, לסבא שלה, מצד אימה, שחיכה להם בגרמניה, בצד השני של המים הרבים, ובכלל היו להם עסקים משותפים. היו אלה ימים טובים של כלכלה אחרת, וחיים קלים יותר. ורק אחר כך באה כל המהומה, והם גורשו מגן העדן הקריר שלהם. אבל כל זה כמובן יציר דימיוני, וקרוב לוודאי ששני הסבים שלנו לא נפגשו אף פעם, למרות שעסקו בסחר עצים, משני צידי המים.

מאד ממליצה לשמוע את נורית, חברתי הטובה, מספרת בקול רך ושקט, את תולדות המשפחה.

הכל פרוש עכשיו לפניכם:

http://www.iba.org.il/media/?recorded=117&starting=beit_horay

ד'

והחברות נמשכת. ותמשך.