לא רוצה להיות עכשיו בתוניסיה, בלוב, בבחריין, בתימן, בעיראק, במצרים, באיראן, בסוריה, בירדן, בנסיכויות ובכל המדינות הערביות/מוסלמיות שבסביבה שלי.
לא רוצה להיות בניוזילנד כי האדמה רועדת שם.
לא רוצה להיות בארצות הסקנדינביות כי קר מידי.
לא רוצה להיות באמריקה הצפונית, הדרומית, באוסטרליה, ובמזרח הרחוק כי הנסיעה ארוכה מידי.
כנראה שהרשימה הצטמצמה מאד. היום אני מרגישה שהכי טוב כאן. וזה בתנאי שאני שוכחת כמה מהצרות שלנו.
החיים בארגונים 
פברואר 23, 2011 ב- 11:15 am |
אתי, אני מחזק את ידיך.
כאשר אני שומע את הקיטורים, אני מסביר שמדינת ישראל היא מדינה חזקה: את המשבר הכלכלי העולמי עברנו היטב, צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ישראל היא מעצמת היי-טק, מצבה הכלכלי טוב חרף העובדה שאין לנו נפט ואוצרות טבע. עכשיו מתבהר שגם השיטה הדמוקרטית שלנו עמידה ויציבה.
כן, גם אני רוצה להיות כאן!
פברואר 23, 2011 ב- 3:55 pm |
אנחנו נשארים!