אם תגיעו לאיסטנבול…

אם בכל זאת תגיעו לאיסטנבול, כדאי לכם לבקר במסעדת דגים נפלאה ששמה אדם באבא. שווה לכל נפש ומגישה מטעמים נפלאים שמביא איתו הים. ביקרתי יחד עם חברי במסעדה ששוכנת לחוף הבוספורוס. לשולחן שלנו הוגשו ברבוניות נפלאות, דג סול על הגריל (לי), שרימפסים מטוגנים בחמאה, וחבריהם מבושלים במים, קלמרי על שיפוד בגריל, סלטים נהדרים, עוד דג שאת שמו אני לא יודעת, אבל הוא כמו סרדין. מיד בהתחלה נכנס רוכל, ומכר בהסכמת הבעלים שקדים לחים בקרח, שהיה קל מאד לקלף, פעם ראשונה שאני רואה תופעה כזו של בעלי מסעדה שמכניסים רוכל לעשות את עבודתו שם. השקדים הנחמדים והטעימים הונחו על שולחננו.

אין אלכוהול במסעדה הזו, אבל משקאות קלים, תה וקפה יש בשפע.

לקינוח שתיתי תה תורכי עם חלבה ודלעת מבושלת בסירופ (רק טעמתי, אי אפשר יותר מזה…).

יצאנו לאויר הקר של איסטנבול, בדרכנו למלון. היה יום עבודה ארוך ומוצלח, והדגים שטו לי בסודה. הרגשתי מסופקת. בעיקר מהארוח כיד המלך שאני וחברי זוכים לו כאן. אני לא מכירה הרבה מקומות שמקבלים בחן ובאהבה כזו אורחים. לא מבינה איך קורה שבכל פעם אני אומרת לעצמי שזאת הנסיעה האחרונה…

מקווה שימשיכו לפתות אותי לבוא ולעבוד. האנשים האלה נפלאים.

ומי שרוצה לרשום את האתר של המסעדה, הרי הוא:

adembaba@adembaba.com

תחבורה באיסטנבול

אני יודעת שיש פקקים כבדים באיסטנבול, כמו בערים גדולות אחרות בעולם. ואפילו יותר.  אלא שהידיעה הזו ממש לא עוזרת… אנחנו משתרכים לנו בטורים עצומים וגדולים במהירות של 0-30 קמ"ש לשעה. יום שלישי, אחרי הצהרים. בשעה 20:00, הכל נגמר כנראה, אבל אנחנו בשעה שש, ונצטרך למערכת עצבים חזקה.

הנהג שאסף אותנו הוא בעלה של המזכירה של המארחים. תארו לעצמכם מצב כזה בארץ: אני מעולם לא פניתי לבעלה של מזכירה שתעשה משהו עבורי. אבל כאן, בחברה הרבה יותר קולקטיביסטית מזו שאנו מכירים בארץ – זה ממש פשוט. וכך יוצא, שהאיש הנחמד הזה, שלא קלטתי את שמו – מסיע אותנו בתוך נחשי מכוניות ואנחנו משתרכים לנו ומקוים להגיע כבר… והוא סובל למען החברים שלו ועוזר להם, ואנחנו סובלים רק בגלל שרצינו לבוא לעיר הגדולה הזו, שמספר תושביה כפול ממספרם של כל בני ישראל וישמעאל החיים בישראל.

בסופו של דבר מתגלה שלפקקים כאלה יתרונות: בתוך מסלולי נסיעה של עשרה מסלולים, עומדים באמצע ובצד: מוכרי בננות, מוכרי תופים, מוכרי תיקים, מוכרי בייגל תורכיים ריחניים. כלום לא קורה להם, כיוון שהמכוניות נוסעות לאט כל כך. מי שצריך קניות קטנות הביתה, יכול לשאת ולתת ממש שם. רק צריך למהר…

מכוניות משטרה עברו, שתיים במספר. חשבתי שיגרשו את הרוכלים, אבל לא כך קרה, המכוניות מיהרו לדרכן (עד כמה שהן יכולות למהר בתוך המהומה..) כשהן צופרות, ודוחקות את המכוניות לצד. מהרוכלים התעלמו לגמרי!

לא היה לי ספק, שיש לי הרבה מה לעשות בעת הזאת: מהחלון ראיתי את המבנים החדשים שצומחים באיסטנבול, את גני המשחקים שמקשטים שכונות בדרכי – מה שלא ראיתי בפעם הקודמת. הכל נרשם, והשורות יצאו ישרות, כי הטלטולים היו קלילים…

ניכר לעין שהכלכלה העולמית המשתנה והקפריזית עושה טוב לאיסטנבול. פריחה כזו לא ראיתי מאז התחלתי לעבוד כאן לפני כעשר שנים…

המסגדים מקיפים אותנו מסביב, מאחד מהם ישמיע לנו המואזין את קולו החל מהבוקר הראשון להגעתנו (אני אתעורר לקולו, ואדע שבדיוק 05:50). שעון מעורר לא רע בכלל, את הטונים של העיר המתעוררת לחיים, לא אשמע כלל, כי אני בחדר עורפי, ולכן כשהתחבורה תתעורר אני עדיין אישן..

כשאני שואלת אנשים כמה לוקח להם להגיע למשרד, אני שומעת מרבים את התשובה: שעתיים. ואחר כך גם שעתיים חזור, אלא אם כן הם יוצאים אחרי השעה שמונה בערב.

למרות הקסם של איסטנבול ועם כל ההסתייגויות שיש לי לגבי התחבורה בארץ, אני מעדיפה את מה שמוכר לנו כל כך ואת הפקקים שמתחילים עבורי מוינגיט. בכל זאת, נראה לי אנושי יותר…

במוצאי השבת אמצא את עצמי חוזרת בכביש העשרה-מסלולי, לשדה. מקווה שהשבת תעשה עימי חסד, ויהיה עמוס פחות…

ובין לבין – מקווה שתהיה עבודה טובה ומשובחה.

איסטנבול משחירה ומתכסה

הירידה מהמטוס, גורמת לי תמיד, לאסוף מידע חדש. מה השתנה? השתנה. הרבה יותר נשים מכוסות, הרבה יותר נשים בשחור. המארחת שלי אומרת לי: זה טרנד עכשוי. אולי גם פעם היו נשים דתיות, אבל איכשהו זה נחשב ללא נכון. עכשיו זה נכון.

אני מסתובבת בארץ שנכון בה להיות יותר דתיה ומוחצנת, גשם מטפטף, קריר יותר מאשר בארץ, ואני נזכרת מידי פעם בשותפי למסע, לשורה. תורכי צעיר. עבד בארץ שנתיים, בעיקר בעוטף עזה. בלילות היה מגיע לישון בכפר קאסם. בבוקר היה מקיץ לעבודה. היה לו טוב. אבל הוא ברח. חודשיים הסתובב חופשי ועבד פה ושם. עכשיו הוא יושב לידי במטוס, ומספר לי שבוקר אחד דפקו שוטרים על דלת ביתו והוא הלך איתם. אחרי 20 יום בכלא רמלה, הוא הועלה למטוס. עכשיו הוא לא יודע מה יהיה.

הוא ביקש עוד ועוד בקבוקי יין. שתה ושתה. מזל שהטיסה קצרה. קצת חששתי ממה שיכול לקרות, אבל זה לא קרה. בירידה מהמטוס, נשאר אחרון עליו. אחר כך ירד לזרועותיהם של אנשי בטחון שלקחו אותו משם. מי יודע מה עלה בגורלו.

רגע של סימפטיה. של הבנה. ואין לי מושג מה האיש עשה. בשבילו, אני מקווה שהוא יכול היה לחזור לכפרו שלחוף הים השחור, אל אשתו המחכה, צעירה מאד אף היא, ולא לכלא התורכי.

עננה שחורה כיסתה את השמים. איסטנבול התכסתה יותר ויותר. גשם ירד. האיש נעלם מחיי.

התחלתי לעבוד בקבוצה. אנשים יפים, אלגנטיים, לבושים היטב, חשופים, אופנה אחרונה, ללא כיסוי ראש, בצבעי לונדון  ופריס. עוד עולם. והכל תורכי למהדרין. הכל מוכר. ורק השחף לא בא לבקר.

בעוד חצי שעה

אני עוזבת את הבית, מפליגה לדרכי. מחר אוכל ארוחת בוקר במרפסת המלון באיסטנבול, והשחף שלי יבוא לבקר אותי. מלמעלה אראה את הבוספורוס מעביר את האוניות הגדולות מפה לשם וההיפך.

בכל פעם מחדש אני מחליטה שזו הנסיעה האחרונה, בכל פעם אני נענית ואפילו קצת מתרגשת.

בכל פעם אני שוכחת משהו חשוב, ומשלימה ציוד חסר בשדה התעופה או באחת מהחנויות שנקרות על דרכי.

אף פעם אני לא מנצלת את הזמן לקנייה של שכיות חמדה. אין להם מקום בחיים שלי. שכיות החמדה היחידות שיש לי באו אלי בירושה. לא מזה שקניתי. את האחרות אני אוהבת לפגוש במוזיאונים.

אני אוהבת לעומת זאת לרכוש ספרים, לראות סרטים, ללמוד, לחוות, לטייל. 

חברה אמריקאית-קנדית, דורותי סימינוביץ, שאיתה אעבוד ממחר, שמה לב. היא הודיעה לי שאחד הצעיפים שלה, צעיף יפני (אין לי מושג על מה היא מדברת…) יגיע אלי הפעם – ממנה. הצעיפים האחרונים שלה, מונחים אצלי במגרה. מעניין מה יהיה גורלו של זה. 

זהו. ממחר, חושבת גשטלט ואיסטנבול, עשרים וארבע שעות ביממה. ישראל תחדור דרך הטלויזיה, המסרונים, המחשב. רק בהפסקות.

שלום ולהתראות!

האם הבנק הוא גם ידיד?

בנק לאומי גוזל כספים של נספים ויורשים.

מאז 1948, היה לבנק הרבה זמן להחזיר כספים. הייתה כבר מדינה. חלק מהיורשים כבר היו בארץ. אולי כמעט כולם.

אבל לבנק לאומי לא היה אומץ, לא היה יושר, לא הייתה היושרה  להחזיר.

אז מה?

שום דבר. עברו הרבה מים, הרבה שנים. הבנק אמר את ה"צדק" המעוות שלו.

אז מה אם הפקידו אצלו, אנשים שעליהם אומרים ביזכור "קדושים וטהורים", את כספם? הם הרי לא באו לדרוש. למה שהבנק יתן.

וגם כשדרשו היורשים – למה שיתן?

למרות שהושגה פשרה, הבנק הניח על מצחו, אות קין.

וספק גדול, אם בראייה היסטורית, לא הכניס הבנק את עצמו לרשימת אלה שחיו על הכסף ועל הדם.

סרט ראשון שלי

עובדת על הסרט הראשון שלי עם סאלי ויוסי.

עכשיו סיימנו את הקפה והתה, והלחם והגבינה, ראינו חלקים מהצילומים. יש טובים, יש פחות טובים. ככה זה כשלומדים, ובסופו של דבר, כנראה שתמיד אהיה שייכת לחובבים.

גוף הסרט כבר חי וקיים, צריך להוסיף את ה"ראשית דבר", את הפתיח, את שם הסרט, וצריך גם לסגור אותו נכון.

חוץ מזה צריך לצלם סיפור אחד.

וצריך קליפ עם מוזיקה.

צעד אחרי צעד, אני לומדת לחרוש תלמים חדשים.

מתמודדת עם הרצון לזכור, עם היכולת לשאת כשלון, עם עבודת הצוות והעדר הזמן של החברים שלי ושלי עצמי.

מה שרוצה ומה שיכולה. שתי ממלכות שונות.

ואחר כך, נביא את הכל לעורך, נשב שם כמה שעות, נלחים את החלקים, נזרוק אחרים ונצא לדרך.

אולי ערוץ 98 יביא את דברינו.

הלוואי.

איך לא נעשיתי פסיכולוגית קלינית?

באותם ימים (1973…), החלטתי להרשם לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

זה דרש ממני מאמץ: הייתי צריכה לתקן ציונים, וחיפשתי מקום עבודה קרוב לתחום, כדי להשיג המלצות. לשמחתי, פנתה אלי ידידה בהריון מתקדם, והציעה לי למלא את מקומה, בעת חופשת הלידה שלה. תפקידה היה לעסוק בסוג של ריפוי בעיסוק. שמחתי מאד. התייצבתי בבוקר, בבית החולים הפסיכיאטרי שאת שמו לא אזכיר כאן.

עברתי דרך שער ראשון. נעלו אותו אחרי ופתחו דלת אחרת. משעברתי בה, נסגרה גם היא, ואז עברתי דרך דלת אחרת. שלוש פעמים נכנסתי דרך מתחמים שנפתחו לקראתי וננעלו אחרי, עד שהגעתי לליבה של המחלקה הסגורה.

ושם שהיתי כמה שעות, אולי יום שלם.

הרבה דברים קשים ראיתי שם. המקום עצמו היה נעים חיצונית ונקי, אבל, הנה שניים מהמרתיעים:

ליד השולחן ישבה מישהי בת גילי (הייתי בסוף שנות העשרים שלי), שיניה רקובות, כל מראיה היה מוזנח. שאלתי מה יש לה. אמרו לי שהיא אלימה מאד ומקבלת תרופות שגורמות לה לסוג של דיכאון.

עברתי במסדרון. דרך חלון קטן שקרוע בדלת, ראיתי את אחת מהנשים שהייתי פוגשת בסופרמרקט שבמרכז הכרמל. היא הייתה ערומה, רופא בדק אותה. אף אחד כמובן, לא חשב לסגור את הוילון (ואולי לא היה כזה).

הרגשתי שאני לא יכולה לעבוד במקום כזה. חשתי שאין מכבדים את האנשים, פחדתי.

הרגשתי כלואה בעצמי.

אחרי יום קשה שלם, שעברתי אחרי שיצאתי מהמקום שכל כך איים עלי – הודעתי לידידתי שלא אוכל לצערי, למלא את הבטחתי.

המשכתי בלימודי הסוציולוגיה שלי (כבר סיימתי אז שנת לימודים ראשונה בתואר השני), וסיכמתי עם עצמי שאעבוד רק עם אנשים בריאים. ואכן, כך היה. סיימתי את הלימודים ועבדתי, כמעט תמיד עם אלה שנחשבו למצויינים.

מעולם לא חזרתי לבית חולים לחולי נפש.

אפשר להבין איך הרגשתי כשקראתי את הכתבה הנ"ל, ובמיוחד כשראיתי את הסרטון המצורף.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4046489,00.html

עוד הוכחה אחת שמי שכבר דפוק, לא זוכה לעזרה, לא להיפך: דופקים אותו יותר. כבוד גדול לחולים אין שם. על זכויות – לא שמעו הממונים.

כואב.

הרהורים על רגשות

הרהור א':

זוהתה ההרוגה בפיגוע בירושלים. בריטית. חוקרת. לומדת. בטוח שלא עשתה דברים רעים שעליהם הגיע לה למות. היא גם לא שום צד בסכסוך. אישה שקטה, אומרים עליה, בת חמישים וחמש. טיפוס של לומדת. רצתה לתרגם את התנ"ך. למדה עברית. הייתה שם ברגע הלא נכון. התבוננה מסביב, נשמה את אויר הרים ואוטובוסים ולא ידעה שאלה נשימות אחרונות. הודעה נמסרה למשפחה. גופתה תועבר בקרוב. שגריר בריטניה, גולד, מטפל בזה  עכשיו. אולי היא כבר בדרכה הביתה.

האם אפשר להגיד עליה שמתה למען קידוש  השם?

הרהור ב':

להבדיל: אליזבט טיילור גם היא מתה. מבוגרת הרבה יותר. ביקשה לאחר ללוויה שלה. לא יכולתי שלא לחייך.

הרהור ג':

הרמתי טלפון לאחד הפעילים למען גלעד שליט. גיליתי שיש אמהות למען גלעד. מצא חן בעיני. ההפגנה הקרובה ב-31.3.11, בקרייה בת"א. הייתי באה ברצון. אני בתורכיה בתאריך הזה. מלמדת. מי מוכנה לבוא במקומי?

ביקשתי גם להצטרף לליל הסדר. הבנתי שזה לא אפשרי. כרגע. אולי אדע יותר קרוב יותר לליל הסדר.

הרהור אחרון עד כה:

יום שישי. עוד מעט בריכה. עיתונים. לסדר את הבית. לגמור לשלם, לשלוח חשבוניות. להתכונן לנסיעה.

אזרחית זרה, בירושלים

בא הבוקר, ועדיין לא ברור מי האישה. יצאה בלי תעודות. יצאה מאיפה? יצאה לאן?

אף אחד לא חיפש אותה אתמול בתחנות המשטרה או בבית החולים.

גם מי שהניח את המטען, לא חיפש דווקא אותה.

הסיקו אם כן, שהיא אזרחית זרה.

ממה הסיקו?

ממראיה?

מלבושה?

אישה זרה בירושלים, בזירת הפיגוע, מי ידע חייך, מי ידע מותך? מי ידע שמך?

הפיגוע בירושלים ומותה של הפצועה

בת 59.

עשתה כבר את החיים שלה, וכמעט הגיעה לפנסיה. אישה לא ידועה, כרגע. עוד לא ברור אם הניחה אחריה משפחה, ובני כמה הם. עוד לא ידוע לאן הלכה. ככה, אישה אנונימית כרגע, שגם מניח המטען לא כיוון בדיוק אליה.

עמדה לה האישה במקום הלא נכון, ברגע הלא נכון. פיצוץ גדול גדע באחת את תוכניותיה.

בחדשות אמרו שהיא נאבקת על חייה, וחשבתי על המאבק שלה, כמה כח צריך לו.

אמרו גם שהיא פצועה אנושה.

ככה אומרים כשחושבים שהסיכוי קטן.

החזקתי לה אצבעות.

ובעוד הפרשנים מדברים "כן יוזמה או לא יוזמה", כן עופרת יצוקה שתיים או לא – ויתרה האישה, נכנעה.

לא מכירה אותה.

אבל הייתי איתה. לרגעים.