מתים מעייפות, הסרט של עמנואל רוזן

מזל שאני לא רופאה וחבל שאני חולה מידי פעם, ופה ושם במהלך חיי, נזקקתי לבית חולים.

עכשיו אני מבינה את האחות שלא ניגשה כשהייתי צריכה אותה, את השחרור המהיר, את הפנים הלחוצות.

שונה המצב בבית חולים פרטי. שם לא הייתה בעיה של המתנה, אם כי הרופא נעלם מיד כשסיים איתי (ניתוח, למשל), וכיוון שברוך השם לא היו סיבוכים, ראיתי אותו בסוף, או שלא ראיתי אותו כלל. הוא כבר היה עסוק בניתוח הבא.

סרט מצויין של עמנואל רוזן.

מלמד כמה שווים (ואולי לא שווים) החיים שלנו במדינה, ואיך אחרי שכבר הבנתי שבהייטק מצב העובדים נורא (יותר גרוע משחושבים, בעיקר בגלל שעות העבודה הארוכות והויתורים על חיים של משפחה), אני לומדת שבבתי החולים המצב גרוע ביותר (לא שלא ידעתי, אבל התמונות האלה…), וכידוע גם במערכות אחרות במדינה.

קריסה טוטאלית, זה מה שאני רואה עכשיו. הנהירה לבתי חולים פרטיים, ממומנים ע"י ביטוחים היא הכרח, למי שרוצה קצת יותר. אבל למיון, מגיעים בסופו של דבר – רבים, וכך גם למחלקות הפנימיות.

והשאלה – האם הסרט הזה יעשה משהו, לפני שעוד אנשים ימותו ורופאים טובים ומבטיחים ינטשו.

ולנו יש סגן שר בריאות, ונתניהו הוא גם שר הבריאות וככה זה נראה. ושניהם יכולים להיות בטוחים שבמקרה של צורך יטופלו ע"י הטובים ביותר, באמצעים הנכונים והמיטביים. ואפילו סביר להניח שהרופאים שלהם לא יהיו עייפים כל כך ובכל מקרה יהיו בכירים ביותר.

ולזכותן של הד"ר עופרה והד"ר סיוון, שתי נשים צעירות ואמיצות – העסק עוד קצת עובד. וגם לאיש שבא עם כאב ראש, והסתבר שיש לו שטף דם במח, או זה שהגיע עם שפעת חזירים, יש עדיין מישהן שמוכנות לשכב למענו על הגדר.

ועוד מילים לסיכום: 

כשאני בגרתי, הרפואה הייתה מקצוע גברי, הרופאים עבדו בבתי חולים ובמרפאות ציברויות צנועות בעיקר, היה לכולם הרבה פחות.

משהו השתנה. הרפואה הפכה למקצוע הרבה יותר נשי. שכר הרופאים בשרות הציבורי ירד. הבכירים עוזבים מוקדם ועושים לביתם. ולעשירים, כרגיל, יש אלטרנטיבות כאן בארץ ושם – מחוצה לה.

6 תגובות to “מתים מעייפות, הסרט של עמנואל רוזן”

  1. sharonlanda Says:

    ועוד כמה דברים שהשתנו. .. יש בריחת מוחות מואצת לחו"ל ומשרד הבריאות מארגן סיורים לרופאים ממזרח אירופה כדי לשכנע אותם (בכסף כמובן) שיבואו לעבוד כאן. כל זה כשאפשר וכדאי לתגמל דווקא את אלו שגדלו כאן, ששרתו בצבא, שיכולים לתקשר עם החולים בשפתם ושיש להם סיכוי טוב יותר להשאר כאן גם אחר כך.
    ולשאלתך, האם הסרט יעשה משהו? אני מניחה שהשאלה רטורית.

  2. benziv Says:

    אני רוצה להאמין שהשאלה לא רטורית. מה את אומרת?
    הרופאים – בשביתה הבאה?

  3. sharonlanda Says:

    אני חיה עם מתמחה במחלקה פנימית. יום אחרי התוכנית אפילו שם, לא דנו בה. והם עוד מכירים את המצולמות. העבודה שואבת, הם עייפים מדי מכדי להילחם, השבועה שלהם טרייה מדי ומאוד מאוד אכפת להם (המערכת בונה על זה). אני מעדיפה את הרופאים שלי כאלה. ראויים. אם כי הרבה פחות עייפים והרבה יותר שמחים.
    גם אני רוצה להאמין…

  4. benziv Says:

    מצטרפת בחום להעדפה שלך! גם לגבי האכפתיות, גם לגבי היותר שמחה ופחות עייפות.

  5. איחור באיבחון תביעה Says:

    גם אני הזדעזעתי מהסרט ההוא. בהחלט צדקת כשכתבת "לשכב על הגדר". אני לא מצליחה אפילו לדמיין מה הן מרגישות בסוף אותה משמרת אינסופית כשהן זוכות סוף סוף ללכת הביתה, איזו תחושת הקלה שהפעם לא היה אסון, ואיזה פחד מכך שאולי בפעם הבאה כן יהיה… מי יודע בכלל כמה תלונות הן מקבלות מאנשים שהרגישו (ולא שלא בצדק) שהם לא קיבלו את המענה והטיפול הראוי. עצוב, פשוט עצוב.

  6. benziv Says:

    לצערי, יצא לי לאחרונה להיעזר בשרותי המערכת הרפואית הציבורית. פעמיים בחדר מיון לימדו אותי כמה גרוע המצב כלפי המתמחים וכלפי החולים – כאחד. המתמחים במצב הזה הם ממש מלאכים. החולים – הרבה פחות… אבל הם סובלים וגם לסבל הזה יש מחיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: