הנה, בנסיעה האחרונה שלנו היינו ביפן ונסענו בבולט. אני יכולה לדמיין את האנשים עומדים בתחנה, הבולט מגיעה בדיוק בזמן והם עולים בשקט, מהר, ומוצאים את מקומם. בדיוק כפי שהיה אז, עוברת אישה צעירה ומוכרת את מרכולתה: מים, חטיפים ועוד. בסוף כל קרון היא נדה קידה וממשיכה לקרון הבא.
גם הפעם זה היה כך, אבל ב-8.9 בסולם ריכטר, נעה הבולט לכיוון הלא צפוי ונסחפה אל המים, או שנבלעה באדמה.
שתי רכבות חסרות.
האדמה פתחה את פיה, והאנושות הוסיפה לסכנה גם את מתכני הגרעין, ואת צינורות הגז.
האסון ביפן מתגלגל, ואילו אני יושבת ליד המקלדת וחושבת כמה טוב שאנחנו כאן, עכשיו. אני מוגנת. וברגע האחר – כמה רע שאנחנו לא ערוכים פה. לא ממש.
כל ההגנה הזו היא פיקציה, כנראה.
הפור יכול ליפול בכל רגע.
הוא נפל שם, הוא יכול ליפול גם כאן.
מפחיד.
אנחנו לא אדונים. השליטה לא בידינו.
האם מישהו מתכנן את המחר? ממש כמו שצריך?
אני מסופקת.
החיים בארגונים 
מרץ 12, 2011 ב- 4:38 pm |
מפחיד. פשוט מפחיד מה שקרה שם
כזה חוסר אונים.
אי אפשר להתכונן לאסון בגודל כזה
מרץ 12, 2011 ב- 5:30 pm |
אי אפשר, למרות שהם עשו כמיטב יכולתם והתכוננו. הם מתורגלים בזה.