בתוך כל המהומה התקשורתית והרגשית, יצאנו לנו לסרט.
כל המחמאות לסרט הישראלי, הפשוט והיפה, שמגלה טפח אחרי טפח ורגע אחרי רגע, את מסכת השברים של משפחה אחת במושב.
מעבר לרקע הנוסטלגי, ולארץ ישראל שכמעט נעלמה, מובא הסיפור מנקודת מבט של הבן הצעיר, שהנסיבות הביאו אותו לפגישה מחודשת והדוקה מידי לטעמו, עם אחיו האוטיסט.
לי יש יחס מיוחד לעניין האוטיסטי. אהבתי לראות שאוטיזם מתואר ללא רחמים, ללא הצטעצעות וללא נסיון להפוך את הסיפור הזה למשהו אחר ממה שהוא באמת: סרט על אמיתות עצובות שצריכות לחיות יחד.
להשאיר תגובה