ורדה אלשיך: אני מאשימה

אני מבינה את ורדה אלשיך: "אומרים לנו: תקצרו תורים, תקצרו את חיי התיק, תקצרו את זמן הכתיבה. אם אני רוצה לעשות צדק, אני לא יכולה לעבוד בשיטת הקיצור". כך אומרת היום ורדה אלשיך במרקר וויק שהגיע אלי עם עיתון הארץ הבוקר.

ואני ממש מבינה מה היא אומרת: אני מוצאת את הדילמה הזו גם במקצוע שלי, שעוסק בשינוי אנשים וארגונים. כבר שנים אני מרגישה את המהירות שבה רוצים להגיע להישגים ויש גם מי שמוכר את זה. ולצערי – המוכרים גם מצליחים לשכנע. ומצד שני, אני יודעת כמה בלופים יש אצל המוכרים האלה. אנשים לא משתנים בצ'יק.

התוכנית של אלון גל, משפחה חורגת, מוכרת את זה אף היא: מקצרים את התהליך. משאירים את הגיבורה תלויה בין שמים וארץ או בתוך פריג'ידר, ואת הגיבורים "מגליצ'ים"  במים, מוכרים את הבלוף: שזה עובד.

הנה, מה שאישה לא ידעה לעשות ביותר מחמישים שנות חייה – תוכל עכשיו בצ'יק צ'ק. כמובן, שייתכן, שמאחורי הקלעים נעשית עבודה רצינית יותר, בפחות צ'יק צ'ק, גם אם הריאליטי דורש את שלו.

ומול כל הצ'יק צ'ק – אנשים כמו ורדה אלשיך "לא יודעים", במזל, לעשות זאת. בצניעות, ובלי להעמיד אותי במקומה – מצטרפת לזה גם כן.

ממש בימים אלה מתקבלת תמיכה לקושי הזה – דווקא מיפן. ארץ שבה נעשים דברים בניהול מסודר ולאורך זמן, בוודאי שלא בצ'יק צ'ק. 

רעידות אדמה מתרחשות במהירות ובהפתעה לאנשים הנמצאים בתוך זה.

כל השאר – לא בצ'יק צ'ק וגם אז זה קשה מאד להגיע להישגים טובים ולאורך זמן. עובדה.

3 תגובות to “ורדה אלשיך: אני מאשימה”

  1. Idan Bchor עידן בכור Says:

    ברשותך, כמה הערות:

    1. בין "כהרף עין" (או: צ'יק צ'ק) לבין "עד קץ הימים" משתרעת סקאלה רחבה, שעליה ניתן למצוא איזור המוגדר כ"פתרון סביר". אני מניח כי איננו רוצים החלטות משפטיות חפוזות ונמהרות, אך מצד שני קיימים במערכת המשפט בישראל עיכובים בלתי סבירים המגיעים לכדי עינוי-דין (בין אם לגבי נאשמים בדין פלילי לבין התמשכותם של תהליכים אזרחיים).
    האם היית מוכנה שהתהליך המשפטי שלך מול אופטיקה הלפרין (שזכור לי מכאן) יתמשך 5 או אף 8 שנים בתואנה כי "השופט צריך לדון ולשקול בנושא בכובד ראש…"? אני מקווה שלא.

    2. לטעמי, מערכת המשפט בישראל נמצאת בקריסת מערכות, הן ברמה האופרטיבית והן ברמה המוסרית. כתבתי על כך (שוב) לאחרונה בבלוג שלי, על רקע עיסקת הטיעון של הדורס של שחר גרינשפן, והנימוקים לטענה מופיעים בהרחבה שם.
    לטעמי יש גם כיוונים אפשריים לפתרון הנושא, אך לא זה המקום להידרש להם.
    כידוע לך, "מודעות עצמית" ברמה סבירה היא תנאי הכרחי לניהול תהליכי שינוי שאינם בכפייה. כאשר בכירי מערכת המשפט (כמו ורדה אלשייך) יהיו מוכנים להפנים ולהודות שיש בעייה, וכי היא אינה נובעת אך ורק מגורמים חיצוניים (תקציבים, תקנים וכדומה) כי אם גם מבעיות פנימיות (הגדרת המשימה, סטנדרטים אישיים ומערכתיים ועוד) – אז, ורק אז, ניתן יהיה לגשת לפתרון קונסטרוקטיבי.

    3. באשר לאלון גל (ויתר חבורת המאמנים המשובטים בדמותו) – הבעיה המרכזית שלי אינה "מעשי הקסם" (ממשפחה חורקת למשפחה מנצחת – תוך 50 דקות, כולל פרסמות גלויות וסמויות) אלא ההיעדר המוחלט של אתיקה ושל גבולות אישיים ומקצועיים. מכאן זה מתחיל, וכל היתר נובע ונגזר מזה.

    4. באשר ליפן – לא הבנתי את הזיקה בין תפיסת העולם המסודרת והמאורגנת לבין המציאות הכאוטית שניחתה עליהם. אני רוצה לקוות כי הסדר והארגון הבסיסי סייעו להקטנת פוטנציאל הנזק אשר עלול היה (ואולי עלול עדיין) להתרחש שם. אני אפילו לא מעז לחשוב איך סיפור כזה היה מתנהל כאן אצלנו, במדינת ביביהו.

  2. benziv Says:

    מצטרפת לדבריך.

  3. יוסי Says:

    אחלה פוסט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: