בתאריך ה-6.10.10, אחרי שחזרתי מיפן, כתבתי פוסט בשם זה (https://benziv.wordpress.com/2010/10/06/crying-is-not-a-target/).
המשפט הופיע במוזיאון של הירושימה, וריגש אותי מאד. הוא הסביר לי שיש ואירציות שונות להתמודד עם משבר.
הצטמררתי כשקראתי את המשפט שוב, והוא מתאר במילים ספורות ופשוטות את מה שראינו על היפנים. עכשיו. כאן.
איכשהו, אני מרגישה, שהעולם שרואה אותם פעמים כמוזרים, מבין יותר את הכח שלהם.
מעריצה אותם.
החיים בארגונים 
מרץ 19, 2011 ב- 7:23 am |
המשפט כל כך נכון…וגם ההיפוך שלו נכון: לא לבכות איננה המטרה. בחלק מהסרטונים ובחלק מתמונות התקריב ראינו גם בכי – של האדם הקטן החופר בין הריסות ביתו או מחפש את קרוביו. הפרט זקוק לבכי כמו לצחוק – ליאוש כמו גם לתקווה. נכון שלא ראינו כי המונים ובעיקר לא רואים התבכיינות המונית. זה יפה.
מרץ 19, 2011 ב- 8:19 am |
פגשתי לאחרונה מישהו שהיה איתנו בטיול, והוא אמר לי: הם קרים, אהה? אני לא חושבת שהם קרים. אני חושבת שיש בינינו שוני.