איך לא נעשיתי פסיכולוגית קלינית?

באותם ימים (1973…), החלטתי להרשם לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

זה דרש ממני מאמץ: הייתי צריכה לתקן ציונים, וחיפשתי מקום עבודה קרוב לתחום, כדי להשיג המלצות. לשמחתי, פנתה אלי ידידה בהריון מתקדם, והציעה לי למלא את מקומה, בעת חופשת הלידה שלה. תפקידה היה לעסוק בסוג של ריפוי בעיסוק. שמחתי מאד. התייצבתי בבוקר, בבית החולים הפסיכיאטרי שאת שמו לא אזכיר כאן.

עברתי דרך שער ראשון. נעלו אותו אחרי ופתחו דלת אחרת. משעברתי בה, נסגרה גם היא, ואז עברתי דרך דלת אחרת. שלוש פעמים נכנסתי דרך מתחמים שנפתחו לקראתי וננעלו אחרי, עד שהגעתי לליבה של המחלקה הסגורה.

ושם שהיתי כמה שעות, אולי יום שלם.

הרבה דברים קשים ראיתי שם. המקום עצמו היה נעים חיצונית ונקי, אבל, הנה שניים מהמרתיעים:

ליד השולחן ישבה מישהי בת גילי (הייתי בסוף שנות העשרים שלי), שיניה רקובות, כל מראיה היה מוזנח. שאלתי מה יש לה. אמרו לי שהיא אלימה מאד ומקבלת תרופות שגורמות לה לסוג של דיכאון.

עברתי במסדרון. דרך חלון קטן שקרוע בדלת, ראיתי את אחת מהנשים שהייתי פוגשת בסופרמרקט שבמרכז הכרמל. היא הייתה ערומה, רופא בדק אותה. אף אחד כמובן, לא חשב לסגור את הוילון (ואולי לא היה כזה).

הרגשתי שאני לא יכולה לעבוד במקום כזה. חשתי שאין מכבדים את האנשים, פחדתי.

הרגשתי כלואה בעצמי.

אחרי יום קשה שלם, שעברתי אחרי שיצאתי מהמקום שכל כך איים עלי – הודעתי לידידתי שלא אוכל לצערי, למלא את הבטחתי.

המשכתי בלימודי הסוציולוגיה שלי (כבר סיימתי אז שנת לימודים ראשונה בתואר השני), וסיכמתי עם עצמי שאעבוד רק עם אנשים בריאים. ואכן, כך היה. סיימתי את הלימודים ועבדתי, כמעט תמיד עם אלה שנחשבו למצויינים.

מעולם לא חזרתי לבית חולים לחולי נפש.

אפשר להבין איך הרגשתי כשקראתי את הכתבה הנ"ל, ובמיוחד כשראיתי את הסרטון המצורף.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4046489,00.html

עוד הוכחה אחת שמי שכבר דפוק, לא זוכה לעזרה, לא להיפך: דופקים אותו יותר. כבוד גדול לחולים אין שם. על זכויות – לא שמעו הממונים.

כואב.