בנק לאומי גוזל כספים של נספים ויורשים.
מאז 1948, היה לבנק הרבה זמן להחזיר כספים. הייתה כבר מדינה. חלק מהיורשים כבר היו בארץ. אולי כמעט כולם.
אבל לבנק לאומי לא היה אומץ, לא היה יושר, לא הייתה היושרה להחזיר.
אז מה?
שום דבר. עברו הרבה מים, הרבה שנים. הבנק אמר את ה"צדק" המעוות שלו.
אז מה אם הפקידו אצלו, אנשים שעליהם אומרים ביזכור "קדושים וטהורים", את כספם? הם הרי לא באו לדרוש. למה שהבנק יתן.
וגם כשדרשו היורשים – למה שיתן?
למרות שהושגה פשרה, הבנק הניח על מצחו, אות קין.
וספק גדול, אם בראייה היסטורית, לא הכניס הבנק את עצמו לרשימת אלה שחיו על הכסף ועל הדם.
החיים בארגונים 
מרץ 28, 2011 ב- 11:34 am |
אתי,
בתשובה לשאלת הכותרת: לא. הבנק הוא לא ידיד.
בעניין ההסכם של בנק לאומי להחזיר חלק (קטן?) של כספי הנספים והיורשים – ההסכם הוא מעשה נבלה. אין לי מלה קלה יותר לכתוב על כך.
במשך הרבה הרבה הרבה שנים מחזיק הבנק כסף. הרבה כסף. במשך הרבה הרבה שנים, יורשים וניצולים לא קבלו את כספם. חלקם חי בעוני רב. חלקם נפטר במשך הרבה הרבה הרבה השנים שהבנק החזיק בכספים.
צריך לזכור, שבנק לאומי הוקם על ידי בנימין זאב הרצל כבנק של העם היהודי. אין לשכוח זאת.
כל תירוץ שימציאו אנשי יחסי ציבור של הבנק לא יכסה על ערוות החרפה.
מרץ 28, 2011 ב- 11:52 am |
צחוק הגורל…
הרצל מתהפך בקברו. אין ספק.
עולם ישראלי/יהודי – אכזר.