בעוד חצי שעה

אני עוזבת את הבית, מפליגה לדרכי. מחר אוכל ארוחת בוקר במרפסת המלון באיסטנבול, והשחף שלי יבוא לבקר אותי. מלמעלה אראה את הבוספורוס מעביר את האוניות הגדולות מפה לשם וההיפך.

בכל פעם מחדש אני מחליטה שזו הנסיעה האחרונה, בכל פעם אני נענית ואפילו קצת מתרגשת.

בכל פעם אני שוכחת משהו חשוב, ומשלימה ציוד חסר בשדה התעופה או באחת מהחנויות שנקרות על דרכי.

אף פעם אני לא מנצלת את הזמן לקנייה של שכיות חמדה. אין להם מקום בחיים שלי. שכיות החמדה היחידות שיש לי באו אלי בירושה. לא מזה שקניתי. את האחרות אני אוהבת לפגוש במוזיאונים.

אני אוהבת לעומת זאת לרכוש ספרים, לראות סרטים, ללמוד, לחוות, לטייל. 

חברה אמריקאית-קנדית, דורותי סימינוביץ, שאיתה אעבוד ממחר, שמה לב. היא הודיעה לי שאחד הצעיפים שלה, צעיף יפני (אין לי מושג על מה היא מדברת…) יגיע אלי הפעם – ממנה. הצעיפים האחרונים שלה, מונחים אצלי במגרה. מעניין מה יהיה גורלו של זה. 

זהו. ממחר, חושבת גשטלט ואיסטנבול, עשרים וארבע שעות ביממה. ישראל תחדור דרך הטלויזיה, המסרונים, המחשב. רק בהפסקות.

שלום ולהתראות!