איסטנבול משחירה ומתכסה

הירידה מהמטוס, גורמת לי תמיד, לאסוף מידע חדש. מה השתנה? השתנה. הרבה יותר נשים מכוסות, הרבה יותר נשים בשחור. המארחת שלי אומרת לי: זה טרנד עכשוי. אולי גם פעם היו נשים דתיות, אבל איכשהו זה נחשב ללא נכון. עכשיו זה נכון.

אני מסתובבת בארץ שנכון בה להיות יותר דתיה ומוחצנת, גשם מטפטף, קריר יותר מאשר בארץ, ואני נזכרת מידי פעם בשותפי למסע, לשורה. תורכי צעיר. עבד בארץ שנתיים, בעיקר בעוטף עזה. בלילות היה מגיע לישון בכפר קאסם. בבוקר היה מקיץ לעבודה. היה לו טוב. אבל הוא ברח. חודשיים הסתובב חופשי ועבד פה ושם. עכשיו הוא יושב לידי במטוס, ומספר לי שבוקר אחד דפקו שוטרים על דלת ביתו והוא הלך איתם. אחרי 20 יום בכלא רמלה, הוא הועלה למטוס. עכשיו הוא לא יודע מה יהיה.

הוא ביקש עוד ועוד בקבוקי יין. שתה ושתה. מזל שהטיסה קצרה. קצת חששתי ממה שיכול לקרות, אבל זה לא קרה. בירידה מהמטוס, נשאר אחרון עליו. אחר כך ירד לזרועותיהם של אנשי בטחון שלקחו אותו משם. מי יודע מה עלה בגורלו.

רגע של סימפטיה. של הבנה. ואין לי מושג מה האיש עשה. בשבילו, אני מקווה שהוא יכול היה לחזור לכפרו שלחוף הים השחור, אל אשתו המחכה, צעירה מאד אף היא, ולא לכלא התורכי.

עננה שחורה כיסתה את השמים. איסטנבול התכסתה יותר ויותר. גשם ירד. האיש נעלם מחיי.

התחלתי לעבוד בקבוצה. אנשים יפים, אלגנטיים, לבושים היטב, חשופים, אופנה אחרונה, ללא כיסוי ראש, בצבעי לונדון  ופריס. עוד עולם. והכל תורכי למהדרין. הכל מוכר. ורק השחף לא בא לבקר.