תחבורה באיסטנבול

אני יודעת שיש פקקים כבדים באיסטנבול, כמו בערים גדולות אחרות בעולם. ואפילו יותר.  אלא שהידיעה הזו ממש לא עוזרת… אנחנו משתרכים לנו בטורים עצומים וגדולים במהירות של 0-30 קמ"ש לשעה. יום שלישי, אחרי הצהרים. בשעה 20:00, הכל נגמר כנראה, אבל אנחנו בשעה שש, ונצטרך למערכת עצבים חזקה.

הנהג שאסף אותנו הוא בעלה של המזכירה של המארחים. תארו לעצמכם מצב כזה בארץ: אני מעולם לא פניתי לבעלה של מזכירה שתעשה משהו עבורי. אבל כאן, בחברה הרבה יותר קולקטיביסטית מזו שאנו מכירים בארץ – זה ממש פשוט. וכך יוצא, שהאיש הנחמד הזה, שלא קלטתי את שמו – מסיע אותנו בתוך נחשי מכוניות ואנחנו משתרכים לנו ומקוים להגיע כבר… והוא סובל למען החברים שלו ועוזר להם, ואנחנו סובלים רק בגלל שרצינו לבוא לעיר הגדולה הזו, שמספר תושביה כפול ממספרם של כל בני ישראל וישמעאל החיים בישראל.

בסופו של דבר מתגלה שלפקקים כאלה יתרונות: בתוך מסלולי נסיעה של עשרה מסלולים, עומדים באמצע ובצד: מוכרי בננות, מוכרי תופים, מוכרי תיקים, מוכרי בייגל תורכיים ריחניים. כלום לא קורה להם, כיוון שהמכוניות נוסעות לאט כל כך. מי שצריך קניות קטנות הביתה, יכול לשאת ולתת ממש שם. רק צריך למהר…

מכוניות משטרה עברו, שתיים במספר. חשבתי שיגרשו את הרוכלים, אבל לא כך קרה, המכוניות מיהרו לדרכן (עד כמה שהן יכולות למהר בתוך המהומה..) כשהן צופרות, ודוחקות את המכוניות לצד. מהרוכלים התעלמו לגמרי!

לא היה לי ספק, שיש לי הרבה מה לעשות בעת הזאת: מהחלון ראיתי את המבנים החדשים שצומחים באיסטנבול, את גני המשחקים שמקשטים שכונות בדרכי – מה שלא ראיתי בפעם הקודמת. הכל נרשם, והשורות יצאו ישרות, כי הטלטולים היו קלילים…

ניכר לעין שהכלכלה העולמית המשתנה והקפריזית עושה טוב לאיסטנבול. פריחה כזו לא ראיתי מאז התחלתי לעבוד כאן לפני כעשר שנים…

המסגדים מקיפים אותנו מסביב, מאחד מהם ישמיע לנו המואזין את קולו החל מהבוקר הראשון להגעתנו (אני אתעורר לקולו, ואדע שבדיוק 05:50). שעון מעורר לא רע בכלל, את הטונים של העיר המתעוררת לחיים, לא אשמע כלל, כי אני בחדר עורפי, ולכן כשהתחבורה תתעורר אני עדיין אישן..

כשאני שואלת אנשים כמה לוקח להם להגיע למשרד, אני שומעת מרבים את התשובה: שעתיים. ואחר כך גם שעתיים חזור, אלא אם כן הם יוצאים אחרי השעה שמונה בערב.

למרות הקסם של איסטנבול ועם כל ההסתייגויות שיש לי לגבי התחבורה בארץ, אני מעדיפה את מה שמוכר לנו כל כך ואת הפקקים שמתחילים עבורי מוינגיט. בכל זאת, נראה לי אנושי יותר…

במוצאי השבת אמצא את עצמי חוזרת בכביש העשרה-מסלולי, לשדה. מקווה שהשבת תעשה עימי חסד, ויהיה עמוס פחות…

ובין לבין – מקווה שתהיה עבודה טובה ומשובחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: