Archive for מרץ, 2011

עונשה של גילה

מרץ 22, 2011

היום פסק בית המשפט שעל קצב לשבת שבע שנים בכלא.

בינתיים, מי שכלאה את עצמה היא אשתו: גילה קצב.

מן הדברים שאומרים מיודעיה, עולה שאינה יוצאת מפתח ביתה, ולהוציא חברות מעטות שנכנסות לביתה, היא לא פוגשת איש.

הכליאה הזו שכלאה את עצמה גילה, בבית שבנתה, היא כליאה עצובה, כליאה מתבישת.

כמו בסיפורים דרמטיים אחרים, היא הוציאה לעצמה פסק דין, בגין מעשים שלא עשתה. היא משלמת על בחירה שעשתה בגיל צעיר,  כשלא יכולה הייתה לדמיין את האיגרא הרמה אליה תגיע כמו גם את הבירא עמיקתא.

לא חשוב כמה נראים הבנים תומכים באביהם, לכל אחד בת זוג, והם שומעים אולי הרהור אחר, דיעה נוספת. ואין לי ספק שהמשפחה נקרעת.

היום, אני עצובה בשביל כל הנשים (אלה שתבעו ואלה שלא תבעו), שהיו בחייו של קצב, גם אם נעשה כאן איזשהו צדק.

במיוחד אני עצובה על גילה, שלא מראה את פניה.

ועוד הערה מאוחרת: אתמול בערב, יצא מבית המשפחה חבר שאמר שגילה היא מלאך, שואלת את הנשיא לשעבר: אתה זוכר לקחת את הכדור הזה?, והזה?

קצב הוא עכשיו חברה לתא, לכלא הביתי.

היום זה כבר רשמי: האביב התחיל

מרץ 21, 2011

עזבתי את אירועי יפן עם הצונמי, רעידת האדמה והכורים.

עזבתי את לוב.

עזבתי את כל החדשות הרעות כולן.

שמתי לב, שמזה זמן השיטה פורחת, כליל החורש בסגולים נותן את פרחיו, הכלניות בביתה של חברתי, אסתר, ממלאות את הדשא, פריחת הדרים ממלאה את אפי, כשאני צועדת בבוקר, הפרחים באיי התנועה העירייתיים פורחים בלוע ארי צבעוני, והעולם כולו נותן לי ולנו עוד צ'אנס: להתחדש.

בסוג של מחאה, החלטתי להתנתק ממה שאפשר. סגרתי את הפתחים מהם באות הרעות, והחלטתי לחגוג היום.

עוד מעט יוצאת ליום עבודה ארוך מאד.

מצפה לו.

ממלון למליונרים – לכונס נכסים: מלון הנסיכה

מרץ 20, 2011

זה היה רק עניין של זמן עד שהכתבה הזו תופיע:

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20110320_1221104

ידעתי. כאורחת של המלון היה לי ברור, שמשהו מאד בסיסי צריך להישתנות שם, ברמה של איסטרטגיה. היחס אלי, כלקוחה, היה מביש. שמעתי על תלונות דומות.

כל תלונה היא הזדמנות לתיקונים. מי שלא חושב כך, מי שלא משנה את הדברים, מי שלא שואף למצויינות ניהולית, מוצא את עצמו מחוץ למשחק.

באופן אישי, הבלעתי חיוך קטן על הנבואה שהתגשמה. על זה שהיה ברור שמה שצריך היה להיות שונה – נשאר באותה דעיכה.

כמובן שאני לא רוצה להיות שטחית ולהגיד שזה רק בגלל השרות והיחס. אבל זה כמובן – הוסיף.

אני מאמינה כאן, שאותו הדבר יקרה לאופטיקה הלפרין. רק צריך לחכות…

למי שרוצה לקרוא על תלונתי המקורית, על מלון הנסיכה, הרי היא לפניכם:

https://benziv.wordpress.com/2007/03/02/%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D/

Crying is not a target: 2

מרץ 18, 2011

בתאריך ה-6.10.10, אחרי שחזרתי מיפן, כתבתי פוסט בשם זה (https://benziv.wordpress.com/2010/10/06/crying-is-not-a-target/).

המשפט הופיע במוזיאון של הירושימה, וריגש אותי מאד. הוא הסביר לי שיש ואירציות שונות להתמודד עם משבר.

הצטמררתי כשקראתי את המשפט שוב, והוא מתאר במילים ספורות ופשוטות את מה שראינו על היפנים. עכשיו. כאן.

איכשהו, אני מרגישה, שהעולם שרואה אותם פעמים כמוזרים, מבין יותר את הכח שלהם.

מעריצה אותם.

מהר, מהר… צ'יק, צ'ק

מרץ 18, 2011

אתמול הייתי אצל רופא מקצועי.

מראש ידעתי שלא יהיה זמן, על הרשימה שנתלתה על הדלת, מצאתי שאני איתו בין השעות 16:35 עד 16:40. לפני היה איש. אחרי הייתה אישה. חשבתי איך אני נכנסת ומיד אומרת מה שאני אומרת, איך אני מייעלת את הפגישה, איך אני ממקסמת אותה.

וכך היה, כמעט. כי לפני הוכנסה תינוקת ללא תור (אין לי טענה). המחשב של הרופא לא עלה (אין לי טענות).

כשנכנסתי בסופו של דבר, כבר השתרך תור של מועמדים אחרים לחמש דקות עם הרופא.

אני חושבת על הפצינטים שלו: איך ירגישו אחרי החמש דקות?

אני חושבת על היום שלו. בין השעות 16:30 ועד לשעה 19:30, הוא יראה כ-36 אנשים. הם יחלפו על פניו כמו נופים בשינקנסן.

כמה יוכל לעזור?

מה הוא יזכור בסוף היום?

ואם רעייתו תשאל אותו: איך היה, מה יענה?

ורדה אלשיך: אני מאשימה

מרץ 17, 2011

אני מבינה את ורדה אלשיך: "אומרים לנו: תקצרו תורים, תקצרו את חיי התיק, תקצרו את זמן הכתיבה. אם אני רוצה לעשות צדק, אני לא יכולה לעבוד בשיטת הקיצור". כך אומרת היום ורדה אלשיך במרקר וויק שהגיע אלי עם עיתון הארץ הבוקר.

ואני ממש מבינה מה היא אומרת: אני מוצאת את הדילמה הזו גם במקצוע שלי, שעוסק בשינוי אנשים וארגונים. כבר שנים אני מרגישה את המהירות שבה רוצים להגיע להישגים ויש גם מי שמוכר את זה. ולצערי – המוכרים גם מצליחים לשכנע. ומצד שני, אני יודעת כמה בלופים יש אצל המוכרים האלה. אנשים לא משתנים בצ'יק.

התוכנית של אלון גל, משפחה חורגת, מוכרת את זה אף היא: מקצרים את התהליך. משאירים את הגיבורה תלויה בין שמים וארץ או בתוך פריג'ידר, ואת הגיבורים "מגליצ'ים"  במים, מוכרים את הבלוף: שזה עובד.

הנה, מה שאישה לא ידעה לעשות ביותר מחמישים שנות חייה – תוכל עכשיו בצ'יק צ'ק. כמובן, שייתכן, שמאחורי הקלעים נעשית עבודה רצינית יותר, בפחות צ'יק צ'ק, גם אם הריאליטי דורש את שלו.

ומול כל הצ'יק צ'ק – אנשים כמו ורדה אלשיך "לא יודעים", במזל, לעשות זאת. בצניעות, ובלי להעמיד אותי במקומה – מצטרפת לזה גם כן.

ממש בימים אלה מתקבלת תמיכה לקושי הזה – דווקא מיפן. ארץ שבה נעשים דברים בניהול מסודר ולאורך זמן, בוודאי שלא בצ'יק צ'ק. 

רעידות אדמה מתרחשות במהירות ובהפתעה לאנשים הנמצאים בתוך זה.

כל השאר – לא בצ'יק צ'ק וגם אז זה קשה מאד להגיע להישגים טובים ולאורך זמן. עובדה.

פרורים ממחיר הגלובליזציה: שתי הערות על המצב

מרץ 16, 2011

א. בי"ח שיבא:

כבר לפני כמעט 8 שנים כשנותחתי בשיבא, השתתפה בניתוח רופאה מקפריסין. צעירה מאד. חשבתי לעצמי כמה יפה שיש חילופי מתמחים עם קפריסין. חשבתי על חילופי מתמחים. היום אני מבינה ששיבא חתמה זה עתה על הסכם, שישאיר את המתמחים הישראלים כמעט בחוץ. כל המתמחים שיבואו להתמחות כאן, מלונדון, מקפריסין ועוד – יוסיפו לקופת שיבא סכומים יפים מאד ביורו. ומה חשבנו? שהגלובליזציה תשאר רק בנושא בגדים תחתונים ודלתא?

והאם חשבנו שזה לא אומר שרופאים ישראלים לא יעברו לחו"ל להתמחות או לעבודה קבועה? אם השוק גלובלי, הוא גלובלי בתחום הרפואה גם.

ב. כספים:

אחת מתוצאות הלוואי של יפן שמתמוטטת והולכת תחת עננים גרעיניים והאסון הגדול – עולות שאלות חדשות שלא נשמעו שלשום. בימים האחרונים היינו עסוקים באנשים, בתגובות, במשמעויות הרפואיות, במקלטים, באופי היפני. היום, אני רואה את הדאגה הגוברת לגבי השקעות כלכליות שנעשו ביפן, בכסף, במפעלים – ועל השפעתם על הכלכלה שלנו.

אני צופה השפעות נוספות. משלמים מעט בישראל? האנשים זזים הלאה (האם עובדים סוציאליים יעברו למקומות אחרים בעולם?)… אסון במקום אחד בעולם…  משלמים עליו כאן בארץ.

וכמובן שאלה פרורים ממחיר הגלובליזציה. המחיר האמיתי גדול הרבה יותר.

מבול, סרט מומלץ

מרץ 12, 2011

בתוך כל המהומה התקשורתית והרגשית, יצאנו לנו לסרט.

כל המחמאות לסרט הישראלי, הפשוט והיפה, שמגלה טפח אחרי טפח ורגע אחרי רגע, את מסכת השברים של משפחה אחת במושב.

מעבר לרקע הנוסטלגי, ולארץ ישראל שכמעט נעלמה, מובא הסיפור מנקודת מבט של הבן הצעיר, שהנסיבות הביאו אותו לפגישה מחודשת והדוקה מידי לטעמו, עם אחיו האוטיסט.

לי יש יחס מיוחד לעניין האוטיסטי. אהבתי לראות שאוטיזם מתואר ללא רחמים, ללא הצטעצעות וללא נסיון להפוך את הסיפור הזה למשהו אחר ממה שהוא באמת: סרט על אמיתות עצובות שצריכות לחיות יחד.

יממה מטורפת ועוד שוש כרמל

מרץ 12, 2011

באמת יממה מטורפת: הרצח הנורא, רעידת האדמה, הכור הגרעיני. הכל נופל על הראש או אל הראש פתיתים, פתיתים של אינפורמציה.

מנסה לחיות כרגיל, לעשות מה שצריך ומקובל, אבל לא פשוט.

והזעם יוצא על מישהי בשם שוש כרמל, שאני לא מכירה, והיא לא מפסיקה לשלוח לי ג'אנק מייל וכל בקשה שלי להוריד אותי מרשימת התפוצה שלה, מולידה עוד מייל דבילי אחד (מצטערת, אין לי משהו אחר להגיד על הנושא שלו).

ובתוך המאורעות כולם, אני מקבלת את השטות הזו, האחרונה: איך לקפל סדינים. את מי זה מעניין, שוש? את מי?

אני הולכת לבדוק איך להוריד אותך לנצח ממני.

רחוקה מהבולט, ומיפן וגם קרובה

מרץ 11, 2011

הנה, בנסיעה האחרונה שלנו היינו ביפן ונסענו בבולט. אני יכולה לדמיין את האנשים עומדים בתחנה, הבולט מגיעה בדיוק בזמן והם עולים בשקט, מהר, ומוצאים את מקומם. בדיוק כפי שהיה אז, עוברת אישה צעירה ומוכרת את מרכולתה: מים, חטיפים ועוד. בסוף כל קרון היא נדה קידה וממשיכה לקרון הבא.

גם הפעם זה היה כך, אבל ב-8.9 בסולם ריכטר, נעה הבולט לכיוון הלא צפוי ונסחפה אל המים, או שנבלעה באדמה.

שתי רכבות חסרות.

האדמה פתחה את פיה, והאנושות הוסיפה לסכנה גם את מתכני הגרעין, ואת צינורות הגז.

האסון ביפן מתגלגל, ואילו אני יושבת ליד המקלדת וחושבת כמה טוב שאנחנו כאן, עכשיו. אני מוגנת. וברגע האחר – כמה רע שאנחנו לא ערוכים פה. לא ממש. 

כל ההגנה הזו היא פיקציה, כנראה.

הפור יכול ליפול בכל רגע.

הוא נפל שם, הוא יכול ליפול גם כאן.

מפחיד.

אנחנו לא אדונים. השליטה לא בידינו.

האם מישהו מתכנן את המחר? ממש כמו שצריך?

אני מסופקת.