המלכה כבר הורידה את הכובע הצהוב, וקרוב לוודאי שהיא שוכבת עכשיו במיטתה וקוראת איזה ספר. אולי היא אומרת לפיליפ שבסך הכל היה יום טוב מאד.
אם הכלה וגם אביה, אולי גם הם נחים כבר בביתם, אבל הצעירים כנראה רוקדים.
הלמות פרסות הסוסים הלבנים והשחורים, התרחקו ועכשיו הומים התופים. הריקודים בארמונות בעיצומם, והארי הנסיך, עושה כמיטב יכולתו לשמח את אחיו.
לא חשבתי שאצמד למסך, אבל דחיתי את היציאה לבריכה עד שהחתן והכלה יצאו אל מחוץ לכנסיה. רגע אחרי רגע מצאתי את עצמי, חושבת על האגדות שהיכרתי, והן קיבלו פנים רחוצות כל כך, צבעוניות. השטיח האדום היה אדום מאד. הסמלים. המדים. הכובעים. ההמונים התנהגו באופן בריטי ולא היו כל התפרעויות. הסתכלתי על המרחבים המאורגנים, על העצים העומדים ירוקים כל כך בכנסיה, על הכרכרה, וחשבתי שהנה הנכדים שלי, יכולים עכשיו לראות איך נראית האגדה בריאליטי.
התרגשתי, כשהבנתי את התרומה האדירה של התרבות אליה אני שייכת. אומנם אנחנו בלגניסטים, מחפפים ועוד כל מיני דברים, אבל פרק התהילים שפתח את החתונה, ירושלים שהוזכרה פעמים מספר, נהר הירדן, קנה שבגליל – כל אלה אמרו לי שהיה מה לקחת. ואיכשהו, בראי הדורות – יש במה להתגאות. ואלה לא היו הדברים היחידים שנלקחו מהמקורות.
וכו' נאמר בקכ"ב תהילים:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:/שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי– בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ/ עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ– בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם./יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה– כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו./ שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ–עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם יְהוָה./ כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד./שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ./ יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ./לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי– אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ./ לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ– אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
והלוואי שחתנים וכלות בישראל (גם חילוניים), יזכרו לקחת פסוקים יפים ונעימות ישנות ולשבץ אותן בחגיגות שלהן, בגאווה ובכבוד.
שיהיה במזל טוב!
החיים בארגונים 