בוקר איטי עם ה"היברו פבלישינג קומפני"

יש לי זמן. ארזתי. הבוספורוס אפור בהיר עם נגיעה של תכלת, שמים אפורים. הגגות של איסטנבול, ברעפים אדומים, רחוצים.

אני כבר ארוזה נפשית. עכשיו הורגת זמן.

עוד לא היגעתי לסופו של הספר שלי, שמתן חרמוני כתב, וכבר אין לי עצבים להמשיך, כי קדחת הנסיעה משטה בי. אבל טוב שיש לי את ההיברו הזה.

הטלויזיה דולקת. שני הערוצים היחידים שאני מבינה, משדרים אלי בהפסקות.

עם האריזה של המזוודות, אני אורזת את זכרונות אתמול: הקידוש וארוחת שבת במשפחה יהודית מקומית, אורזת את השאלות והבעיות שהביאו איתם האנשים. מניחה הצידה את צרותיה של סוכנת אוניות, את אלה של הרוקחת, נשות ההיטק המקומיות ואת צרותיהם של האחרים. עוזבת את המאבק הקבוע בין גברים ונשים והביטוי שלו בעסקים. עוזבת מאחורי את שאלות הזהות של העובדים קשה, ואת השאלה שנותרה באויר מאז המלט: להיות או לא להיות?

היום בערב, אישן במיטה שלי, אחרי שכבר התרגלתי למיטה במלון, מחר בבוקר אוכל את הסלט שהכין בן זוגי ואישי היקר, ואתחיל להחזיר טלפונים ללקוחות המקומיים שמחכים לי.

הסכמתי להגיע שוב לאיסטנבול לצורכי עבודה. בינתיים מתאים לי לסגור את המחשב, לרדת ללובי ולחכות לנהג שיקח אותי לשדה.

נותר לאחל לי טיסה טובה, אחרי בוקר איטי במיוחד. כזה שהזיז אותי רוב הזמן בין הבוספורוס לבין אמריקה של מרדכי שוסטר, הגיבור היהודי של ההיברו פבלישינג קומפני. כזה שתרם לאינטליגנציה הבין תרבותית שלי עוד קצת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: