בין איסטנבול לבוסניה

ידעתי כבר שיהיו פקקים. החלטתי לצאת מוקדם. הגשם האיסטנבולי ירד כל הזמן.

הנהג שלי, שאת שמו לא ידעתי, ואשתו היא המזכירה של מארחי, הסיע אותי שוב. הפעם ישבנו שנינו במכונית לבד. שותפי למסע, לא חזר איתי ארצה ונשאר לעשות עבודה נוספת ולקבל לקוחות איסטנבוליים לפגישות עבודה.

האנגלית שבפי הנהג הייתה טובה. שאלתי אם למד בחו"ל. "לא, זה הכל מלימוד בבית ספר ומלימוד עצמי". והנה בשיחה הזו יש לי הזדמנות להתוודע לאיש צעיר, שנישא לפני חצי שנה והוא חיל תורכי משוחרר. ולא סתם חייל תורכי אלא חייל של נאטו, אחד כזה שנשלח לאירופה הקרועה וניסה לעזור לה לשקם את עצמה או שאולי שמר שלא יגררו למלחמה נוספת. ממנו שמעתי על ההלם של האנשים שגדלו יחד מגיל אפס, למדו בבית הספר, ואחר כך שיספו זה את גרונו של זה. תפקידו היה לתרגם למייג'ור שלא ידע אנגלית. הסתבר לו שהאירופאים לא אוהבים את התורכים, אבל האמריקאים למשל, מאד אוהבים. "זה הכל בגלל ההיסטוריה, הימים שתורכיה הייתה אימפריה", הוסיף ואמר. 

אמרתי משהו על הרוכלים בדרך, שפגשנו שוב באמצע הרחובות העמוסים, בין 7-10 טורים נעים. הפעם מכרו מים, שושנים, ועוד מוצרים שלא זיהיתי. "הם מאנטוליה" אמר לי וסיפר על הנהירה הגדולה מהכפר אל איסטנבול ועל האנשים האלה שהם חסרי עבודה ומפחידים את המקומיים. "בהיעדר אוכל ובית – אנשים מוכנים לעשות הרבה", הוא אמר, בלי סימפטיה גדולה. והוסיף שהיה רוצה שתונהג תעודת זהות איסטנבולית. זה מה שהבטיחו כבר, שלא כל אחד יוכל להגיע לעיר הגדולה..

סיפרתי לו שנתקלתי בסוג של שמירה והתגוננות כזו לגמרי המקרה בנסיעה שלי לסין. שם אסרו על כפריים להיכנס לבייג'ין ולשנחאי, אוטובוסים נבדקו, מסרנו את תעודות הזהות שלנו, וכיוון שאנחנו תיירים – הורשינו אחרי זמן קצר להמשיך בדרכנו. סיפרתי לו כמה לא נהניתי מזה, והוא אמר שאין ברירה.

האבטלה בתורכיה אמר לי היא כ10%, הנה גם הוא מובטל. הוא מחפש עבודה כנהג של משפחה, יותר טוב חברה. סיפר שכהג של משפחה, השעות רבות. נכון שהוא אמור לעבוד עד 19:00, אבל כשעובדים עם משפחה, מרגישים חלק ממנה, ואם הילדים רוצים לצאת בערב, אי אפשר להגיד לא. וכך עובדים הרבה יותר.

שוחחנו ושוחחנו. הדרך לשדה התארכה, ובסופו של דבר נפרדנו והגעתי כשפתחו את הדלפקים. אחר כך התיישבתי במסעדה שקראה לעצמה "ירוקה", וחיכיתי לעלייה למטוס.

עכשיו אני בבית. שוהה בראשי בין איסטנבול לבוסניה. בעיקר בגלל שהנהג שלי אמר שהיה לו טוב שם. כמה טוב יכול להיות למקום אחרי מלחמה? הוא סיפר לי שהרויחו 1000 דולר בחודש בעוד שבתורכיה – לא מרוויחים כלל בצבא.

אולי זאת הסיבה?

נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, שתורגם ע"י רפי וייכרט: "סוף והתחלה":

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

 

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

 

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

 

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

 

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

 

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.

 

מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

שזה ישעמם אותם.

 

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

 

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

 

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: