ידיים חופשיות עם רונית אלקבץ

הערב כמעט ירד על תל אביב. הצלמים החזיקו מצלמות כבדות וכיוונו אל רונית אלקבץ. והיא התנועעה בשמלה פרחונית וסנדלים, ועליה מעיל באורך בינוני, שחור כמו שיערה.

טעמתי שתי עוגיות קטנות ומלוחות, מעט בוטנים, טבלתי עגבניית שרי בגבינה ואחר כך עמדתי בתור.

רגע לפני שהחשיך, עמדה רונית לפנינו על הבמה, והבטיחה שאם נרצה תשאר ותגיד. רק אמרה דברים לזכרו של ג'וליאנו מר, והקדישה לו את הערב.

הסרט הוקרן באדיבות השגרירות הצרפתית, במסגרת פסטיבל סרטים צרפתיים, וענה על כל הציפיות שלי. אומנם, רק סיפור אהבה, אבל איזה. סרט על עשיית סרט דוקומנטרי, בכלא. השחקנים כולם אסירים. וכמו בסרטים כאלה הבמאית צריכה להסתבך ולהתאהב באחד האסירים והוא כמובן לא שולט בעצמו ומסבך אותה וכך נקטעת העשייה האומנותית היפה. אלא שהדברים לא מוכרחים להיגמר ברע, נכון? סופו של דבר שיש לנו גם חתונה. אבל גם היא נגמרת. את זה אשאיר לאלה מכם שיראו את  הסרט ולא אגלה את הסוף. רק אומר שאין למצוא כאן סוף הוליבודי.

הסרט, מבוסס על סיפור אמיתי, שהבמאית חוותה. נוסטלגי.

בסוף הערב ענתה רונית לשאלות מהקהל. שמתי לב שכל השואלים היו גברים. מעניין. ללא קשר, לכו לראות:

http://www.jer-cin.org.il/website/modules/films/Film.aspx?showid=5899

מומלץ.

תל אביב מעלה בי געגועים לימים שגרתי בה, העיר שוקקת חיים. למה נתניה לא כזו?

מה לי להלין, אני אומרת לעצמי, גם בדרום – לא רואים עכשיו סרטים כאלה. שגרירות צרפת רחוקה מאד. גם הסינמטק. ושם, לא מבכים את ג'וליאנו מר, אלא עסוקים  במה שמביאים החיים אליהם. מעונות היום לא יפתחו מחר. אנשים כלואים עם ילדיהם בביתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: