כשירדנו מהקומה השנייה אל המדשאות הגדולות והיבטנו לשביל, חשבתי שראינו את יציאת מצרים. החברים והאורחים הלכו בשורה אל חדר האוכל. חלקם בחולצות לבנות או בחגיגיות שצבעוניותה שונה, חלקם בחולצות טריקו וג'ינס, כמעט כמו כל יום בקיבוץ.
אנחנו ישבנו בין ד' 21-29. וראינו על הבמה את הברכות ושמענו את הקולות והרמנו 4 כוסיות. הילדים עמדו על הכסאות וביחד שרו את הקושיות. את הנכדה שלי אפשר לראות כאן:
המרק בעבע על השולחן עם הכופתאות. הדגים הסתכלו אלינו בעין אחת בוחנת, ונזהרו מיותר מידי חזרת. הסלטים נחו סגורים בכלים חד פעמיים.
משגמרנו לשיר עבדים היינו ובצאת ישראל ממצרים, בין הכוסית השנייה לשלישית, אכלנו והגיעו גם המנות העיקריות.
אישה אחת הורידה את השושנים כדי שלא להסתיר והחגיגיות הועמה. אישה אחרת בת כמעט 90 הייתה האפיקומן. אחר כך שרנו עוד שירים ולפני שהמזכיר אמר את דברו, הופיעה על הבמה קבוצה קטנה של ילדים ששרו חד גדיא והמחיזו את השור, והאש והמים, וכמובן את הגדיא והשונרא וכל השאר. לא בסדר שאני כותבת כאן.
התורנים נשארו לסלק את מה שהשארנו אחריהם.
עייפים ומרוצים חזרנו הביתה.
לא טרחנו, אבל בהחלט אכלנו ושרנו וחוינו והיינו.
בדרך שמעתי שנועם ואביבה ישבו על המדרכה מול בית ראש הממשלה, קרוב לודאי שהיה קריר. רציתי להיות איתם. אבל הייתי בקיבוץ, ושם היה חמים.
וכנראה ש"אזוי איז באשערט", כמו שהיו אומרים הורי. הכל נרשם מלמעלה. אני אבקר אותם ביום אחר.
החיים בארגונים 
כתיבת תגובה