המשרתת, סרט קוריאני

ערב, הקרובים הלכו והשאירו בית ריק ומסודר. בפריג'ידר יש יותר מידי אוכל. הייתי צריכה לחלק יותר.

מרגישה צורך להשתקע בסרט, לשבת בחושך כשלידי האיש שלי, ולמצוא את עצמי במקומות רחוקים מאד. מזרח רחוק, למה לא?

הסרט מתחיל במראות שנדמה שראיתי בסין, לכלוך, מטבחים, מגישים אוכל. בין לבין מתאבדת אישה צעירה. אישה צעירה אחרת הולכת לראות אותה.

אחר כך ממשיך הסרט וקושר אותי לחויה יפנית יותר. הכל נקי מאד. מלונות קטנטנים למגורים ואולי אלה בכלל דירות. שתי אחיות ישנות מחובקות. 

אני לא ביפן ולא בסין. אני בקוריאה והכל במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית.

האישה הצעירה הולכת לשרת בביתם של זוג עשיר. האישה בהריון מתקדם מאד עם תאומים. בבית מסתובבת משרתת מבוגרת, שבנה יהיה באמצעו של הסרט, התובע. איכשהו אני מדמינת לעצמי, שהבן היחיד שלה, נולד בתוך מסגרת דומה, אבל זו רק פנטזיה (כלומר, אני חושבת שאולי הבן הוא תוצאה של רומן עם מעביד).

וכך מתפתח הדבר הזה, שאני לא בטוחה שניתן לקרוא לו רומן, בין האדון הקר והמפונק, שמעביר למשרתת מכוס היין הטוב שהוא שותה, אבל שום דבר שקשור ברגש, לבין המשרתת שמנסה כל כך להתחבב. התחבבות הוא כמעט המקצוע השני שלה. מתחבבת על ביתם של האדון והגברת. מתחבבת על הגברת עד שהיא מבינה שבעלה שוכב עם המשרתת. מתחבבת כנראה על המשרתת הזקנה יותר.

בסופו של דבר, אסון הולך ומתרגש. אי אפשר לכלוא עוד את מה שקורה, בייחוד מפני שהמשרתת נכנסת להריון. בתאונה מבוימת היטב, מוצאת את עצמה המשרתת תלויה על נברשת, ונפצעת מנפילה.

עם עזיבתה את בית החולים, יש לה עדיין אפשרות להסתלק מבית מעבידיה, שפותרים את התאונה בכסף, אבל המוזיקה הנהדרת שמשמיע האדון המנגן, התנאים המפתים, ואולי האהבה שלה – משאירים אותה פצועה בבית.

ברור לי שמכאן ואילך הסרט יזרום בכיוון של אסון גדול יותר. תככנות שבראשה עומדת אימה של גברת הבית – לא ניתנת לעצירה. אני מחליטה לעזוב לפני הזמן. אין לי כח ועוז לראות את הסוף הרע. הנשים האלה, כולן קורבנות ויש להן שיטות של קורבנות לפתור את הבעיות. בין התאבדות לרצח, אני אומרת לעצמי.

דווקא היום אני צריכה סוף טוב, בחלק מטוב ליבו של האביב, והמשפחתיות הנעימה של החג. אני מציעה לאיש שלי שאצא לבד, אבל הוא כג'נטלמן אמיתי, מוכן ומזומן לצאת. אין שום סיכוי להשאיר אותו כשאני עוזבת.

אנחנו יורדים במדרגות ומדברים על העילית הקוריאנית העשירה שפגשנו בסרט, אלפיון עליון ואולי מאיון. מעמד הנשים. יכול להיות במקום אחר בעולם. מנומס מידי. מחליא. מנוכר. מוזיקה מערבית, נוקשות מזרחית, וניצול מעמדי ומגדרי שלא משתנה מארץ אחת לרעותה.

שמחה מאד שהלכתי. שמחה מאד שיצאתי. אין שיויון, אני אומרת לעצמי. ולא יהיה.

הסדרנית החמודה סיפרה לי שבסוף גם הגיבורה שלנו, זו שהרה לאדון, מתאבדת ואילו המשפחה כולה חוגגת ביער.

שווה ללכת ותמיד אפשר לצאת לקראת הסוף…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: