Archive for מאי, 2011

ארבע לפנות בוקר

מאי 31, 2011

זו השעה, ארבע לפנות בוקר. בחוץ עוד חשוך, אבל סימנים שיבוא אור, מתחילים להופיע. אפשר לבחור: לקרוא את העיתון (מגיע מוקדם), להיכנס לאינטרנט, לקרוא חומר של סטודנטים.

הבחירה נופלת על המיילים. הקלים נקראים מיד, המורכבים – נדחים. מגלה שחברה בצד השני – לא ישנה גם היא. שרידי הקולות של היום יום? החלפת מיילים קצרה לברור העובדות והסיבות, ואני מאחלת לה לילה/בוקר מוצלח בהמשך.

אולי עכשיו אצליח להרדם?

ממש לא. החלום על האיש הקשור חוזר ועולה. עכשיו אני קוראת עיתון. ליברמן ממלא את הכותרת, ריבלין יכריז סוף כל סוף שהארמנים נטבחו על ידי התורכים, המרמרה חוזרת לשוט, וצעדיו של תשובה – יוצרו.

אני מסתובבת.

מגלה את הגיטרה שתמסר היום לנכדה שלי. ארבעים שנה אני חיה עם גיטרה שחלק ממיתריה נקרע מזמן, אבל לא ויתר. הנכדים שלי משחקים בה ומשמיעים שרידי קולות של פעם, אקורדים ותיפוף. עכשיו היא לקראת מסירה. מתרגשת. מנסה לעטות עליה הילה של רצינות ועומק.

ימשיכו לנגן בה בקרוב, והאצבעות הנעימות של היפה שלי, יתקשחו יותר, העור יכאב תחילה ואחר כך יתקשה.

 

האשה ששרה, ואריאציה אזורית על אדיפוס

מאי 28, 2011

סרט חזק, מטורף מבחינת כיוון ההתפתחות שלו.

בסופו הבנתי למה קשה כל כך לעשות כאן שלום, ואולי בכלל אפשר להתחיל שלא לדבר על שלום אלא על שקט.

משפחה יכולה להיות דבר לגמרי מופרע, במיוחד בתנאים קאוטיים כמו שיש בלבנון.

סרט מומלץ מאד.

עולה על הרכבת, מלמדת גשטלט

מאי 27, 2011

עשרים לשלוש ואני ממהרת לרכבת של בית יהושוע, היא אמורה לצאת ב15:25 לחיפה, אבל אני מקדימה מאד. יום חמישי הוא יום עמוס.

הרכבת מאחרת, אבל מגיעה, ואיש צעיר נעים הליכות אומר לי: שבי גברת, אני מתבוננת בהיסוס, והוא כבר קם ממקומו, וחוזר בהתאמה, שבי גברת, שבי, והולך לו למקום אחר.

כבר התרגלתי לזה שמפנים לי מקום ועדיין אין לי ציפיות כאלה… דווקא אתמול זה הועיל. הייתי אחרי יום קשה, לילה חסר שינה ועוד עבודה רבה לפני.

ב17:00 התחילו לטפטף אנשים פנימה. המפגש התחיל בתאוריה:

אני שואלת: מה זה "גשטלט"?

אני עונה: צורה/תבנית – בגרמנית.

אני שואלת: איך הגעתי לגשטלט?

אני עונה: ב-1970, בספר של הילגארד, מצאתי את פסיכולוגיית הגשטלט ואת כל הגימיקים הנחמדים שמלמדים שהתפיסה היא לא מה שאנחנו חושבים. נהדר, משהו שאפשר להוכיח. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התפתחה משם, מוורטהיימר, קופקא, ואחרים. חבורה של אנשים, תלמידיו של פרויד, כמו פריץ פרלס קורט לוין,  חיברו את הגישות באדיבותה של לורה פרלס שהייתה עם ורטהיימר וחבריו.

ואני ממשיכה: רק בשנות השמונים הגעתי לקורס הראשון, ורק בשנות התשעים הגעתי לקורס הבינלאומי וגיליתי… וכך אני ממשיכה וממשיכה.

בהמשך – מגיעים כולם.

הכרות קצרה, מי אתם? אני שואלת.

האנשים עונים.

אחר כך אני שואלת – מה אתם צריכים?

וכך מתהווה הבסיס לניסיון הראשון שנעשה: אנשים יקומו, ישבו על הכסא "החם", יגידו את דברם. ומי שלא רוצה ידבר מכסאו.

אחר כך מנתחים מה היה.

הקבוצה אספה מידע בעיקר באמצעות השמיעה, דילגה על זה שמביאים חושים אחרים כגון: ראייה. 

וככה אנחנו: לא עובדים מספיק דרך הגוף, ועם הגוף.

וכך נמשך המפגש. השגתי את המטרה: ברור מהי "יחידת עבודה". זה היה הנושא, זו הייתה ההתחלה. על הבסיס הזה נמשיך בפעם הבאה.

ב20:00 סיימנו את המפגש. שבעת רצון אני עולה על הרכבת הריקה וחוזרת הביתה. ב22:00 אני בבית. כמו בלון, שיצא ממנו האויר, אני יושבת בכורסא, רגע לפני שהלילה יביא לי מנוחה וחלומות שאני לא זוכרת. אולי עוד מתבונתו של פריץ פרלס ואחרים.

אשה שהיא אלוף או אלופה

מאי 27, 2011

אחרי יותר משישים שנות חיים, וכאילו שויון זכויות, מכריז צה"ל שיש לנו אישה שהיא אלופה: אורנה ברביבאי.

עכשיו שהייתה לנו כבר ראש ממשלה אישה, וכמעט עוד אישה כראש ממשלה,

וכלת פרס נובל אישה,

ונשיאת של אוניברסיטת בן גוריון,

ומנכל"ית של בנק לאומי,

– האם אפשר להגיד שהישגנו והצלחנו?

עוד לא, אבל אנחנו בדרך.

ושוב – קבוצת כתיבה מתחת לעץ

מאי 23, 2011

ושוב ישבנו מתחת לעץ, הקראנו את שכתבנו (לא לפני שישבנו במטבח וסעדנו),

התעלמנו מהמסביב ונכנסנו לקרביים של מילים וסיפורים,

ואחד המשתתפים הביא סיפור שכתבה אימו, ושיר שכתב הוא עצמו (כשהיה בן 9.5),

אפוקליפסה עכשיו, הוצגה בלבוש חדש של שלושה ימים בחייה של…

וצחקנו בספירת מלאי,

הצצנו במגירה סודית ביותר…

והתגעגענו אל מי שחסרה (אולי בגלל מגירות סודיות יותר או פחות – שלה),

לבסוף, לפני שהתפזרנו, קנחנו בבעל הבית שחזר מהעבודה.

שעות אחר כך, כשטבלתי בבריכה, ושחיתי צפונה ודרומה, דרומה וצפונה, וחוזר חלילה, חשבתי על כוחה של המילה הכתובה. ואולי על כוחה של המילה המסופרת.

אדווין נויס, בין מייסדי מכון הגשטלט של קליבלנד, ועוד – נפטר

מאי 21, 2011

אדווין, יהודי גבה קומה, אוהב חיים, מקפיד בלבושו, אוהב אוכל טוב, אוהב לאהוב – חכם, ככה היכרתי אותו. פגשתי את האיש החם הזה, לראשונה, ב-1994. הייתי במחזור הראשון של התוכנית הבינלאומית שהקים (IOSD) , להכשרת יועצים ארגוניים. הוא שמח לקראתי, גילה לי שבתוכנית יש יהודים נוספים וגם הוא עצמו יהודי. הייתי ישראלית יחידה והוא דאג לי באופן אבהי ממש. מכאן התחילה חברות של שנים. הוא השפיע על חיי המקצועיים וגם על חיי הלא מקצועיים. בשלב מסויים צרף אותי לסגל ההוראה של התוכנית, וכך המשכתי גם ללמד וגם ללמוד. 

קראתי את ספריו בשקיקה, למדתי אותם, הוא היה מורה שלי ואחר כך מנהל, ועמית. הייתי לקולגה שלו. אפשר לומר שהיה בו משהו מדמות האב עבורי. הוא היה מורי ורבי. אין סטודנט אחד שלימדתי, שלא שמע עליו. גם נועצים שלי, במיוחד כאלה שהם יועצים ארגוניים – שמעו עליו.

חבילת ספרים גדולה, שכתב, חולקה על ידי ליועצים שונים כאן בארץ. הכתיבה שלו הייתה פרקטית ונהדרת והוא יכול היה לחבר, בשיחה, את ההשתלשלות של התאוריה מאז ימי פריץ פרלס ועד היום.

הוא חי בתקופה בארה"ב, והיה חלק מתנועת המחאה של שנות השישים, שהשאירה חותם על התרבות ואומנות, היה אחד מאלה שהאמין באהבה יותר מאשר במלחמה. אני בטוחה שהיה בין המתנגדים למלחמת ויאטנם, והייתה לו ראיית עולם ליברלית-שמאלית.

כמה דברים שאני יודעת על חייו:

א. אדווין נולד בארה"ב, ב-1926, למהגרים ממזרח אירופה, שרצו מאד שיקלט ויטמע בחברה האמריקאית. שמו יכול לשמש כסמל לשאיפתם זו – אין בו שום סממן לא-אמריקאי.

ב. אדווין למד מקורט לוין, פריץ פרלס ואחרים, ויחד עם קבוצה של חברים ייסד ב- 1954, את מכון הגשטלט בקליבלנד, והיה הנשיא של המוסד 7 שנים החל ב-1960 (http://www.gestaltcleveland.org/).

ג. הוא נישא לסוניה מרץ, ויחד הקימו משפחה. הוא נהג לומר עליה, שבניגוד לאימו שהייתה אישה שתלטנית, סוניה נתנה לו חופש רב (שנות השישים…).

ד. הוא עבד כפסיכולוג וכיועץ ארגוני ולימד מנהלים ב-MIT, ב- SLOAN SCHOOL.

ה. הקים תוכניות לימוד שונות, וייסד כשהיה בן למעלה משבעים, את הוצאת הספרים ואת המרכז הבינלאומי של הגשטלט בקייפ קוד (http://www.gisc.org/). הייתי שם לפני שהבניין התרומם, אבל התוכניות כבר התקיימו שם. התארחתי הרבה בביתו, שבין עצי האורן, ליד חופי האוקיינוס. אכלתי שם אוכל מקומי, והתארחתי בבית פתוח ומבשל.

ו. ב-2010, קיבל פרס מפעל חיים מה- OD NETWORK.

ז. כתב ספרים חשובים, ביניהם  Organizational Consulting. ספר מומלץ ביותר.

בין המשפטים הידועים שלו, אלה שאני משתמשת בהם לעיתים קרובות, אפשר למצוא שניים בולטים:

1. Trust the Process – את המשפט הזה שמעתי כשהיה מפגש קשה עם לקוח, ולמדתי לעשות בו שימוש.

2. Isn't it Ineresting? – משפט שהיה מזכיר לי שיש מציאויות מרובות.

אדווין ביקר בארץ פעמים רבות, השתתף בכנס של איפ"א ובאירועים אחרים. חלק מהמפגשים הבינלאומיים שיזם, התקיימו בירושלים, בנוה אילן. הוא הילל את הארוח שם ואהב את הירקות הרבים שהוגשו. תמיד היה מזכיר לסטודנטים מכל העולם את המשפט "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". לב חם ואוהב.

דווקא בשנים האחרונות התרחקנו. ואני מצרה על כך. מצד שני אני מבינה שככה בדרך כלל מתנהלים החיים.

הוא נפטר ב-20.5.11, יום הולדתו ה-85, בביתו, בנוכחות אשתו, שתי בנותיו, נכדיו.

אני בטוחה שאחזור לעסוק בו, גם כאן.

Edwin Nevis passed away

מאי 21, 2011

אדווין נפטר אתמול, בביתו, ביום הולדתו ה-85.

איש שיזם, בנה, חזה את העתיד, פעל – עד יום מותו.

איש שצמח מתוך התורות של פריץ פרלס, קורט לוין, לורה פרלס ומייסדים אחרים של הגשטלט.

אכתוב יותר מאוחר יותר.

כרגע, זה קשה, לי ולכל מי שהכיר אותו ולמד יעוץ ארגוני לפי גישת הגשטלט.

יהי זכרו ברוך!

פנחס זיונץ בקיבוץ הצפוני

מאי 20, 2011

הדרך יפה כל כך. המקום הכי אירופאי במדינת ישראל. שורה ארוכה מאד של אקליפטוסים מלווה אותי בדרך, יותר משעתיים של נסיעה מהבית. השדות פוריים, העונה הכי ירוקה במדינה, זורקת את עצמה לעיניים שלי. אני נהנית.

בקיבוץ עצמו מחכה לי נאווה, פנחס כבר יושב ליד השולחן שבחדר המורים הקיבוצי וכיבוד קל מונח לפניו. גם אני שותה, עוד רגע נעזוב אל הקבוצה: נערות ונערים, בני שבע עשרה. חלקם ברגליים יחפות, שיער פזור, ויכולת הקשבה מדהימה. יותר מארבע שעות יקשיבו וישמעו את כל הסיפורים של המספר המוכשר הזה, שהעברית שלו רהוטה ומבטא של ילדות רחוקה בפיו. תנועות מעטות והפסקה אחת תפלח את המפגש, ואחריו – תמשיך לזרום ההיסטוריה של הילד המוכשר הזה, בודד, לוחם, שיודע על מה ולמה הוא חי: פנחס שהיום הוא כבר בן כמעט שמונים.

את פנחס זיונץ פגשתי חד צדדית, לראשונה, במוזיאון של לוחמי הגטאות. שמעתי אותו מדבר מאחד מהמסכים שעל הקיר. עצרתי והקשבתי. הוא דיבר על החיים ביער. שמעתי אותו ואמרתי לעצמי שהאיש הזה מדבר כנראה על היער שבו הייתה גם אימי. זו הייתה פגישה ראשונה ולא שכחתי.

אחר כך סיפר לי בן דודה של אימי, שמי שהנחה אותו לפני נסיעתו לפולין, היה פנחס. הוא מאותה העיירה, ומבקר בה לעיתים.

עברו עוד כמה שנים, עד ששוחחתי עימו, ונסעתי לשמוע אותו מרצה. בספרי, "פריכיות אורז", הזכרתי אותו ושאבתי מדבריו.

הוא מאחרוני השורדים. המלחמה התחילה כשהיה ילד בן שמונה והסתיימה כשהיה בן שלוש עשרה. חמש שנים של הישרדות ופרידה איטית מהילדים שהכיר, מהוריו, מאחיו. לאט, לאט התרחש המעבר הזה מילד של משפחה לילד לבד ישכון. והוא מספר כמו מספר סיפורים מוכשר על המגפיים של אבא, ולמה חשובות כל כך המגפיים? כי אחר כך ישמשו כלי לאחסון החול שכרו מהאדמה ביער ויובילו את החול, מגף אחרי מגף למקום רחוק, שלא יחשדו עוברים ושבים שמישהו מכין לעצמו מסתור. וכך, מושג אחרי מושג, פריט אחר פריט, יעלו מן האוב. ולא יפקד מקומם של הקרובים, יענקלה דער קליינע, אבא שלמה, אימא איטה, מאיר שהוא מונייק, רוחצ'ה, מינדי, אהרונצ'יק, הילדה בשה ורבים אחרים, כולם יוזכרו ונדע מה היה גורלם.

ממש לסיום הוא יספר על חלום בלהה מטריד ומלא דם, שחלם לילה לילה במשך שנים, והוא נפסק אחרי שמצא את שרידי הוריו, וקבר אותם והקים מצבה. החלומות יבקרו אותו עכשיו לעיתים רחוקות יותר, רק לפני אירוע כזה, כמו הרצאה על הנושא.

ובין לבין, סיפור רודף סיפור, וקולו נותר צלול ורם, ותנועתו זריזה כשל ארנבת צעירה. מידי פעם הוא מפסיק רק כדי לבקש ידיעות, על אשתו, רחל, המאושפזת בבית חולים. ה"כאן ועכשיו", קורא לו.

והנוכחות הזו שלו, איש חי ופעיל ומספר, שאכפת לו כל כך מקרוביו החיים והמתים, עומדת לנגד עיני, כשהוא מבקש, לעבור דרך המצבה בלובלין, ולהניח אבן קטנה על המצבה שהקים.

חי האיש, חי מאד. נוכח בכל רמ"ח אבריו, וארבע שעות של הרצאה לא הושיבו אותו על הכיסא לרגע אחד, לא מנעו מדמעה להופיע פה ושם, ואיפשרו לו להוציא בסוף את המפה שמצא כששב הביתה אחרי שנים: מפת הפסח. ועוד אולר קטן אחד, חלוד.

בדרך הביתה, היו העצים גבוהים כתמיד, והשדות פוריים, והמכוניות על הכביש התרבו, ופיתוח הארץ נראה מימין ומשמאל. חשבתי לעצמי שאני מעריצה את האיש הזה, שמחה שפגשתי אותו ודרכו גם את אימי, על חלומותיה ובלהותיה היא, ואומנם לא היכרתי את קרוביה, אבל ייתכן שגם אצלה היה מונייק, ואולי איטה…

ועוד חשבתי, על הנוער הנפלא הזה, לבוש בפשטות, מנומס כל כך, איכפתי, מקשיב. עוד מעט יצא לפולין, וילד אחד, שהוא כבר איש בן שמונים, ילווה אותם בזכרונם.

הפגנת ילדים שורדי שואה, ליד הסינמטק

מאי 16, 2011

היום, ליויתי את בן זוגי, בשעת הצהרים, להפגנה ליד הסינמטק. עמותת ילדות אבודה הפגינה.

בן זוגי היה בילדותו, במנזר, בשוייץ. הוא לא זוכר כלום, ואין לו מסמכים (נכנס לשם בן חצי שנה, יצא בן שלוש בערך). נזירה החזירה אותו לבית הוריו בתום המלחמה.

מצב זה אומר שלא מגיע לו כלום, בעיקר כי אין לו מסמכים. איזה מסמכים יכול ילד לשאת איתו?

הוריו כבר עברו לעולם שכולו טוב, ואילו הוא לא ידע שמגיע לו. גם הם לא ידעו. מה שנותר הוא תעודת הלידה בשמו האמיתי, ומסמכים של ההורים בזהות בדויה.

התבוננתי באנשים שסביבי. כולם כבר סבים. שיער שיבה, קמטים בפנים, לפעמים רעד בידיים. יש ביניהם זקופים, ויש כפופים. יש שנוטים להתפרץ ויש כאלה ששליטה ברגשות חשובה להם מאד. יש כאלה שיש להם ניירות ויש כאלה שאין להם. איש אחד לא עמד בנטל, והתאבד, כך שמעתי. מקווה שלא יהיו עוד.

150 איש ואישה מבקשים שישימו לב אליהם, שלא יחכו לפתרון הביולוגי, זה שיפתור את הבעיה בעוד 10-15 שנה כשיעלמו.

אלה שלא היו בגן ילדים, לא שיחקו, לא היו עם הוריהם, לעיתים שהו במקומות לא מתאימים למגורי אדם, תזונתם הייתה כמעט תמיד לקויה והתוצאות גם אם אחרו לפעמים לבוא – הגיעו. ילדות אבודה.

קבוצה קטנה של נשים הגיעה מאחד הקיבוצים שיש לי קשר אליו. הם זיהו אותי מהמפגשים האנונימיים בחדר האוכל. שאלתי אחת מהן לתולדותיה. זה היה כמובן קשה לקבל תשובה מלאה, אבל הבנתי שהיא עברה ממחבוא למחבוא וסיימה את התקופה במנזר. לא שאלתי אם נשארו לה הורים או אולי הגיעה לקיבוצה עם עליית הנוער. שאלתי מה שמה, והיא אמרה לי. שם מיוחד, היא לא שינתה אותו, לא עיברתה.

חיים חסרים. יותר נכון ילדות חסרה, הייתה לה. הייתה לאחרים שם.

הלוואי וארגונים שמטפלים באלה שנשארו, ידעו לתת את התשובה. הלואי.

ההצהרה של נתניהו

מאי 15, 2011

הלכתי לשמוע מה שיש לראש הממשלה להגיד. ציפיתי.

בכל זאת יש כאן משהו אחר, איזו שבירה של כללי משחק שהיו עד כאן.

ומה הוא אמר? כלום עם כלום.

חבל.

אני חשתי באיום על הקיום של המדינה.