יום השואה, 2011

אחרי לילה של שינה טרופה, הרמתי טלפון לאחי. גם לו היה קשה. ומה הפלא?

חמישה אחים היו לנו לפני.

אחרי הכל, קמו הורי וחזרו לחיים של בנייה ושגרה, במהלכם הולידו אותנו: אותו ואותי. 

אנחנו שנינו, סמל לנצחון שלהם ולא פחות מזה לשבר הגדול שלהם. היום היו אומרים עליהם שהם פוסט-טראומטיים, כל אחד בדרכו. אנחנו ילדים של הורים פוסט-טראומתיים.

אחר כך יצאתי לדרכי, לעשות בדיקות דם תקופתיות, כדי לשמור על המתנה הנפלאה שהצליחו להעביר אלי – החיים. זכרתי את זה כשהמשכתי ונסעתי לבריכה. בעשר דקות לעשר נכנסתי, בדקה לעשר יצאתי. עמדתי נוטפת כשהמצילה הרעימה בקולה: "עוד מעט צפירה". אישה אחת התווכחה שהצפירה ב-11, אבל הצפירה כדרכה העקשנית, הרימה קול ונצחה. השוחים עצרו. 

דמעות עלו בעיני. הפניתי מבט.

בתום הצפירה חזרתי למים. גם מים רבים לא יוכלו לכבות את הצער. בעודני עושה את תנועות הגב שלי, חשבתי שאולי זה מה שהורי היו רוצים: שאזכור ואשחה הלאה בין גלי החיים. הם רצו שאעשה מה שלא הצליחו ילדי כל אחד מהם עם בן-בת הזוג של/ה : שלושה לאבי, שניים לאימי.

המשכתי לשחות. ממלאת את הצוואה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: