לזכרם של אחי חסרי השם

שני ילדים ילדה אימי לפני שילדה את אחי ואותי. שניים, שני בנים.

הם נולדו על אדמה פולנית, יפה. ירוקה. לידם היה יער, וקרוב לוודאי שהיו מטיילים שם, קוטפים פטריות בעונה, רצים בין העצים. היה גם נהר. אולי אהבו להשתובב במים.

שני ילדים היו לאימי. ואין לי שם עבורם.

לא יודעת מה היה שמו של בעלה באותו הימים. לא יודעת מה היה שמם.

לא נותרו אנשים שזוכרים.

אי אשר לרשום אותם בדפי עד.

אין להם תמונות ואין להם פנים.

כמעט עד סוף המלחמה הם היו שם עם אימי, ואז נרצחו, בליל קר ולבן משלג.

כשמונה שנים אחר כך – הצטרפה אליהם אימי. משהו בתוכה נרצח באותו הלילה.

אחי ואני נשארנו לזכור, וספר את הסיפור, שגם אנחנו בקושי מכירים.

אפשר לקרוא יותר ב"פריכיות אורז".