בקרים (לא) אבודים

בוקר א':

אחרי שהבאתי שניים מהנכדים לגן ולביה"ס, עזבתי את הגליל היפה והירוק והתחלתי בדרכי דרומה.

הפגישה המרתקת הראשונה שלי הייתה בראש פינה, בתחנת הדלק של פז. תוך שאני מבקשת קפה, נכנס איש חבוש בכובע שסביבו אימרה שמגיעה עד לכתפים וסוגרת את כל החלק התחתון של פניו כולל השפתיים – בבד גס בצבע שק.  הוא התחיל לדבר עם הקופאית החמודה, בת 22 (הוא שאל לגילה, ואני הקשבתי, וחיכיתי לקפה), והתחיל לדבר על הצלת חייו, כלומר על זה שהצילה את חייו. אני מניחה שהיה מדובר בזה שנתנה לו מפתח לשרותים או משהו כזה.

אחר כך פנה אלי בתנועה חדה ושאל: הבהלתי אותך? הוא הצביע על האימרה. אמרתי: לא, אתה נראה אחר, אבל לא הבהלת. הוא הוריד את המשקפיים שלו, נעץ בי מבט שעלה מעיינים אדומות ואמר: את מהבינלאומית? לא אמרתי, אני לא. את מראש פינה? לא אמרתי לו. אז מאיפה את? עניתי לו.

הוא אמר עוד דברים ויצא. גם אני יצאתי אחרי שקיבלתי את הקפה, ושאלתי את עצמי אם הבהלתי אותו בתשובה שלי. האם הייתי צריכה להגיד שהוא נראה אחר? האם לא הספיק להגיד שלא, הוא לא הבהיל אותי? מי צריך את הדיוק הזה של התשובה שלי? 

איש בודד נראה האיש ואני מניחה שחולה. התבוננתי בו כשהתרחק. אחלתי לו יום טוב בליבי (הוא כבר היה מהצד השני של הכביש, חוצה אותו בצעד בוטח). מקווה שהיה לו.

בוקר ב':

כיוונתי את פני לחיפה. אבל הכבישים עוברים מתיחת פנים וטעיתי בפנייה. נגררתי לכיוון הקריות, ומצאתי את עצמי עולה על כביש חיפה עכו. זחלתי והתרגזתי עד שהגעתי למנהרת הכרמל. לא התכוונתי להיכנס אליה, אבל נכנסתי. 5.70 שילמתי, כדי לצאת ממנה ביציאה לנוה שאנן. כל הזמן שהפסדתי בדרך, הרווחתי במנהרה היפה. נסעתי באורות דלוקים וחשבתי על הסינים שעבדו בה, ועל מי שראה את החזון לנגד עיניו. יצאתי לאויר החופשי והאור הגדול, והפלגתי אל חברתי לשעה קלה של קפה. שמחתי במנהרה.

בוקר ג':

חברתי חיכתה לי בביתה. שתינו תה, ושוחחנו. אחד הביטויים שלה היה "בקרים אבודים". כל כך אהבתי את הביטוי. יש אנשים שיש להם בקרים אבודים: מבוגרים מאד, חולים, עצובים. גם לי זה קורה לעיתים. אבל הבוקר של היום בהחלט לא היה אבוד. יצאתי לפגישה הבאה בחיפה ומצאתי את עצמי בדרך הביתה.

בבית פגשתי את האיש שלי. נחתי קצת ויצאתי לפגישה בתל אביב. פגישה נפלאה ומחכימה. פרויקט חדש יוצא לדרך. שמחתי בחברי וברעי אלה.

אחר הצהרים א':

יצאתי שוב לביתי, כבר היה אחר הצהרים. הפקקים בכביש החוף הניסו אותי לכפר שמריהו. נסעתי לאורך הבתים היפים, חלפתי על פני רשפון, עוקפת ועוקפת בנסיעה רציפה. התחברתי לכביש המהיר בשפיים. שמחתי שאני מכירה את הקיצורים. תוצאה של ימים ארוכים בכביש.

אחר הצהרים ב':

מנסה לסיים את קריאת תש"ח של יורם קניוק. מי שחושב שפעם היה רק טוהר נשק ואהבת אדם, ושהמפקדים היו גאוותה של כל אם יהודיה, יתרחק מהספר. לא היה. כל מה שנראה זוהר במערכות החינוך שדיברו על צדק ומעטים מול רבים ואין ברירה ואויבים רבים – עומד עכשיו בסימן שאלה. ספר קטן. ספר שמדבר בגוף ראשון על חויות של חייל צעיר, שלא יודע מימינו ומשמאלו, חייל לא מקצועי, מלא באהבת הארץ, פוגש את המוות על ימין ועל שמאל ומשתתף במין אורגיית מוות כזו. לא ספר היסטוריה. לא מדויק. זכרונות של חייל שנשקו החליד אבל העניינים שלא דיבר אותם – עוד מחכים להיאמר.

מחר:

מחר מתקימת פגישה של המועדון הספרותי שלנו בערב, ויאיר דקל ינחה אותנו. נראה מה יעלה שם ומה יגידו החברים על תש"ח.

נראה איך אני אהיה שם. וזאת כיוון שגם מחר לא יהיה בוקר אבוד: אני נוסעת לירושלים לפגישה עם קבוצת הגשטלט שלי. בטוחה שיהיה טוב. עכשיו רק נשאר לי להתלבט אם לצאת לדרך בכביש 6 או בכביש 1. שאלה.

ועכשיו אני חוזרת לספר. לסיים – זו המטרה. והאיש שלי אומר שהוא, יורם קניוק, בטלויזיה. הפסדתי. לא מיהרתי מספיק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: