פגשתי אותו אחרי שנים.
הוא כבר ממש לא נראה כמו עלם החמודות וחורז השירים הרומנטיים של אז,
עכשיו הוא איש זקן, גביניו עבים, ורק העיניים נשארו שם, יפות כזיכרון.
אחר כך הלכתי לכתוב ומצאתי שוב שהכתיבה היא עסק בודד מאד, לעיתים.
הצטערתי שאין הדים, שיענו לי.
-
הרשמה
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
החיים בארגונים 
מאי 13, 2011 ב- 4:30 am |
יש כאלה שהזמן לא עושה להם טוב
ויש כאלה שמשתבחים ומתייפים עם השנים
מה עדיף?
מאי 13, 2011 ב- 5:09 am |
לא יודעת.
הייתי רוצה שלא יהרוס לי את הזיכרון עליו.
היתרון הגדול: הוא חכם מתמיד.
מאי 13, 2011 ב- 9:18 am |
הנה דווקא כתיבה מהסוג הזה מביאה הדים.
גרמת לי לחשוב על תופעת 'הזקנה במסדרון' או אייג'יזם- כמה החיצוניות משפיעה על השיפוט שלנו. ואיך אנו נוטים לבטל אדם זקן שהשנים לא היטיבו עם מראהו החיצוני. מעניין מה חושבים עליו אנשים שפוגשים אותו עכשיו ולא יודעים על עלם החמודות חורז השירים הרומנטיים?
היחס ההפוך בין העושר הפנימי למראה ככל שהשנים עוברות וכל הזהויות שלנו שנשארות חלק מאיתנו גם כשהחיצוניות משתנה במהלך החיים (גם הרבה לפני הזיקנה..), ואיזו לגיטימציה אנחנו מקבלים מהסביבה לבטא אותן..
והזיכרון- האם בהכרח יהרס בעקבות המפגש הזה?
כמה מפתה לשקוע בהרהורים פילוסופיים כשיש ערימות של עבודה שמחכה להיעשות..:)
שבת נעימה
מאי 13, 2011 ב- 8:11 pm |
אחלה בלוג!
מאי 14, 2011 ב- 3:24 am |
היי סיון!
ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי זו רק השלכה של מה שאני רואה בעצמי, כשאני מסתכלת בראי… ואולי…
כן, התגובה שלך בהחלט מעוררת עוד מחשבה.