תחרות השחיה

לא, לא שלי, של הנכד שלי.

הנה הוא יושב על הכסא ומחכה בשקט לתורו. בינתיים אני רואה את האנשים הצעירים האלה, מניפים ידיים, מסובבים ראש, מקישים על הגוף, וכשהם קרובים לבריכה שופכים על עצמם מעט מהמים. מישהי ניגבה את המקפצה שלא תחליק. איש איש והרגליו, איש איש וצרכיו.

אני שומעת את אות הזינוק ורואה אותם עוזבים את האויר היבש אל תוך המים. אני עוקבת אחריו. הנה עכשיו הוא במסלול 3, עכשיו הוא במסלול אחר, הידיים נעות כמו גלגל מכני, חובטות במים שמשמיעים גם את קולותיהם של החובטים האחרים. אי אפשר לזהות דווקא את אלה שלו.

מרחוק נראות הגבעות עליהן יושבת הבריכה. בשנה הבאה נראה נוף אחר, כי מחדשים את בניית הבריכה החדשה לעתיד לבוא, אבל בינתיים אני עוד רואה את המורד מוינגיט לים. יום יפה. המוזיקה מרעישה. מעודדים את השוחים. מישהו מבקש שקט ואין.

בין לבין מחלקים מדליות. פה ושם מתחבקים. פה ושם מדוכדכים.

אני יוצאת מהבריכה שהידלדלה אט אט ככל שהסתימו המקצים. לנכד שלי יש עוד יום ארוך מחר. שיהיה לו בהצלחה.