הפגנת ילדים שורדי שואה, ליד הסינמטק

היום, ליויתי את בן זוגי, בשעת הצהרים, להפגנה ליד הסינמטק. עמותת ילדות אבודה הפגינה.

בן זוגי היה בילדותו, במנזר, בשוייץ. הוא לא זוכר כלום, ואין לו מסמכים (נכנס לשם בן חצי שנה, יצא בן שלוש בערך). נזירה החזירה אותו לבית הוריו בתום המלחמה.

מצב זה אומר שלא מגיע לו כלום, בעיקר כי אין לו מסמכים. איזה מסמכים יכול ילד לשאת איתו?

הוריו כבר עברו לעולם שכולו טוב, ואילו הוא לא ידע שמגיע לו. גם הם לא ידעו. מה שנותר הוא תעודת הלידה בשמו האמיתי, ומסמכים של ההורים בזהות בדויה.

התבוננתי באנשים שסביבי. כולם כבר סבים. שיער שיבה, קמטים בפנים, לפעמים רעד בידיים. יש ביניהם זקופים, ויש כפופים. יש שנוטים להתפרץ ויש כאלה ששליטה ברגשות חשובה להם מאד. יש כאלה שיש להם ניירות ויש כאלה שאין להם. איש אחד לא עמד בנטל, והתאבד, כך שמעתי. מקווה שלא יהיו עוד.

150 איש ואישה מבקשים שישימו לב אליהם, שלא יחכו לפתרון הביולוגי, זה שיפתור את הבעיה בעוד 10-15 שנה כשיעלמו.

אלה שלא היו בגן ילדים, לא שיחקו, לא היו עם הוריהם, לעיתים שהו במקומות לא מתאימים למגורי אדם, תזונתם הייתה כמעט תמיד לקויה והתוצאות גם אם אחרו לפעמים לבוא – הגיעו. ילדות אבודה.

קבוצה קטנה של נשים הגיעה מאחד הקיבוצים שיש לי קשר אליו. הם זיהו אותי מהמפגשים האנונימיים בחדר האוכל. שאלתי אחת מהן לתולדותיה. זה היה כמובן קשה לקבל תשובה מלאה, אבל הבנתי שהיא עברה ממחבוא למחבוא וסיימה את התקופה במנזר. לא שאלתי אם נשארו לה הורים או אולי הגיעה לקיבוצה עם עליית הנוער. שאלתי מה שמה, והיא אמרה לי. שם מיוחד, היא לא שינתה אותו, לא עיברתה.

חיים חסרים. יותר נכון ילדות חסרה, הייתה לה. הייתה לאחרים שם.

הלוואי וארגונים שמטפלים באלה שנשארו, ידעו לתת את התשובה. הלואי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: