פנחס זיונץ בקיבוץ הצפוני

הדרך יפה כל כך. המקום הכי אירופאי במדינת ישראל. שורה ארוכה מאד של אקליפטוסים מלווה אותי בדרך, יותר משעתיים של נסיעה מהבית. השדות פוריים, העונה הכי ירוקה במדינה, זורקת את עצמה לעיניים שלי. אני נהנית.

בקיבוץ עצמו מחכה לי נאווה, פנחס כבר יושב ליד השולחן שבחדר המורים הקיבוצי וכיבוד קל מונח לפניו. גם אני שותה, עוד רגע נעזוב אל הקבוצה: נערות ונערים, בני שבע עשרה. חלקם ברגליים יחפות, שיער פזור, ויכולת הקשבה מדהימה. יותר מארבע שעות יקשיבו וישמעו את כל הסיפורים של המספר המוכשר הזה, שהעברית שלו רהוטה ומבטא של ילדות רחוקה בפיו. תנועות מעטות והפסקה אחת תפלח את המפגש, ואחריו – תמשיך לזרום ההיסטוריה של הילד המוכשר הזה, בודד, לוחם, שיודע על מה ולמה הוא חי: פנחס שהיום הוא כבר בן כמעט שמונים.

את פנחס זיונץ פגשתי חד צדדית, לראשונה, במוזיאון של לוחמי הגטאות. שמעתי אותו מדבר מאחד מהמסכים שעל הקיר. עצרתי והקשבתי. הוא דיבר על החיים ביער. שמעתי אותו ואמרתי לעצמי שהאיש הזה מדבר כנראה על היער שבו הייתה גם אימי. זו הייתה פגישה ראשונה ולא שכחתי.

אחר כך סיפר לי בן דודה של אימי, שמי שהנחה אותו לפני נסיעתו לפולין, היה פנחס. הוא מאותה העיירה, ומבקר בה לעיתים.

עברו עוד כמה שנים, עד ששוחחתי עימו, ונסעתי לשמוע אותו מרצה. בספרי, "פריכיות אורז", הזכרתי אותו ושאבתי מדבריו.

הוא מאחרוני השורדים. המלחמה התחילה כשהיה ילד בן שמונה והסתיימה כשהיה בן שלוש עשרה. חמש שנים של הישרדות ופרידה איטית מהילדים שהכיר, מהוריו, מאחיו. לאט, לאט התרחש המעבר הזה מילד של משפחה לילד לבד ישכון. והוא מספר כמו מספר סיפורים מוכשר על המגפיים של אבא, ולמה חשובות כל כך המגפיים? כי אחר כך ישמשו כלי לאחסון החול שכרו מהאדמה ביער ויובילו את החול, מגף אחרי מגף למקום רחוק, שלא יחשדו עוברים ושבים שמישהו מכין לעצמו מסתור. וכך, מושג אחרי מושג, פריט אחר פריט, יעלו מן האוב. ולא יפקד מקומם של הקרובים, יענקלה דער קליינע, אבא שלמה, אימא איטה, מאיר שהוא מונייק, רוחצ'ה, מינדי, אהרונצ'יק, הילדה בשה ורבים אחרים, כולם יוזכרו ונדע מה היה גורלם.

ממש לסיום הוא יספר על חלום בלהה מטריד ומלא דם, שחלם לילה לילה במשך שנים, והוא נפסק אחרי שמצא את שרידי הוריו, וקבר אותם והקים מצבה. החלומות יבקרו אותו עכשיו לעיתים רחוקות יותר, רק לפני אירוע כזה, כמו הרצאה על הנושא.

ובין לבין, סיפור רודף סיפור, וקולו נותר צלול ורם, ותנועתו זריזה כשל ארנבת צעירה. מידי פעם הוא מפסיק רק כדי לבקש ידיעות, על אשתו, רחל, המאושפזת בבית חולים. ה"כאן ועכשיו", קורא לו.

והנוכחות הזו שלו, איש חי ופעיל ומספר, שאכפת לו כל כך מקרוביו החיים והמתים, עומדת לנגד עיני, כשהוא מבקש, לעבור דרך המצבה בלובלין, ולהניח אבן קטנה על המצבה שהקים.

חי האיש, חי מאד. נוכח בכל רמ"ח אבריו, וארבע שעות של הרצאה לא הושיבו אותו על הכיסא לרגע אחד, לא מנעו מדמעה להופיע פה ושם, ואיפשרו לו להוציא בסוף את המפה שמצא כששב הביתה אחרי שנים: מפת הפסח. ועוד אולר קטן אחד, חלוד.

בדרך הביתה, היו העצים גבוהים כתמיד, והשדות פוריים, והמכוניות על הכביש התרבו, ופיתוח הארץ נראה מימין ומשמאל. חשבתי לעצמי שאני מעריצה את האיש הזה, שמחה שפגשתי אותו ודרכו גם את אימי, על חלומותיה ובלהותיה היא, ואומנם לא היכרתי את קרוביה, אבל ייתכן שגם אצלה היה מונייק, ואולי איטה…

ועוד חשבתי, על הנוער הנפלא הזה, לבוש בפשטות, מנומס כל כך, איכפתי, מקשיב. עוד מעט יצא לפולין, וילד אחד, שהוא כבר איש בן שמונים, ילווה אותם בזכרונם.

2 תגובות to “פנחס זיונץ בקיבוץ הצפוני”

  1. נאוה פרבר Says:

    מרגש !

  2. benziv Says:

    הדדי. היה לי מרגש מאד אצלכם.
    הנוער שלכם – מקסים. וגם אתם, המורים.
    הלוואי על כולנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: