עולה על הרכבת, מלמדת גשטלט

עשרים לשלוש ואני ממהרת לרכבת של בית יהושוע, היא אמורה לצאת ב15:25 לחיפה, אבל אני מקדימה מאד. יום חמישי הוא יום עמוס.

הרכבת מאחרת, אבל מגיעה, ואיש צעיר נעים הליכות אומר לי: שבי גברת, אני מתבוננת בהיסוס, והוא כבר קם ממקומו, וחוזר בהתאמה, שבי גברת, שבי, והולך לו למקום אחר.

כבר התרגלתי לזה שמפנים לי מקום ועדיין אין לי ציפיות כאלה… דווקא אתמול זה הועיל. הייתי אחרי יום קשה, לילה חסר שינה ועוד עבודה רבה לפני.

ב17:00 התחילו לטפטף אנשים פנימה. המפגש התחיל בתאוריה:

אני שואלת: מה זה "גשטלט"?

אני עונה: צורה/תבנית – בגרמנית.

אני שואלת: איך הגעתי לגשטלט?

אני עונה: ב-1970, בספר של הילגארד, מצאתי את פסיכולוגיית הגשטלט ואת כל הגימיקים הנחמדים שמלמדים שהתפיסה היא לא מה שאנחנו חושבים. נהדר, משהו שאפשר להוכיח. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התפתחה משם, מוורטהיימר, קופקא, ואחרים. חבורה של אנשים, תלמידיו של פרויד, כמו פריץ פרלס קורט לוין,  חיברו את הגישות באדיבותה של לורה פרלס שהייתה עם ורטהיימר וחבריו.

ואני ממשיכה: רק בשנות השמונים הגעתי לקורס הראשון, ורק בשנות התשעים הגעתי לקורס הבינלאומי וגיליתי… וכך אני ממשיכה וממשיכה.

בהמשך – מגיעים כולם.

הכרות קצרה, מי אתם? אני שואלת.

האנשים עונים.

אחר כך אני שואלת – מה אתם צריכים?

וכך מתהווה הבסיס לניסיון הראשון שנעשה: אנשים יקומו, ישבו על הכסא "החם", יגידו את דברם. ומי שלא רוצה ידבר מכסאו.

אחר כך מנתחים מה היה.

הקבוצה אספה מידע בעיקר באמצעות השמיעה, דילגה על זה שמביאים חושים אחרים כגון: ראייה. 

וככה אנחנו: לא עובדים מספיק דרך הגוף, ועם הגוף.

וכך נמשך המפגש. השגתי את המטרה: ברור מהי "יחידת עבודה". זה היה הנושא, זו הייתה ההתחלה. על הבסיס הזה נמשיך בפעם הבאה.

ב20:00 סיימנו את המפגש. שבעת רצון אני עולה על הרכבת הריקה וחוזרת הביתה. ב22:00 אני בבית. כמו בלון, שיצא ממנו האויר, אני יושבת בכורסא, רגע לפני שהלילה יביא לי מנוחה וחלומות שאני לא זוכרת. אולי עוד מתבונתו של פריץ פרלס ואחרים.