זו השעה, ארבע לפנות בוקר. בחוץ עוד חשוך, אבל סימנים שיבוא אור, מתחילים להופיע. אפשר לבחור: לקרוא את העיתון (מגיע מוקדם), להיכנס לאינטרנט, לקרוא חומר של סטודנטים.
הבחירה נופלת על המיילים. הקלים נקראים מיד, המורכבים – נדחים. מגלה שחברה בצד השני – לא ישנה גם היא. שרידי הקולות של היום יום? החלפת מיילים קצרה לברור העובדות והסיבות, ואני מאחלת לה לילה/בוקר מוצלח בהמשך.
אולי עכשיו אצליח להרדם?
ממש לא. החלום על האיש הקשור חוזר ועולה. עכשיו אני קוראת עיתון. ליברמן ממלא את הכותרת, ריבלין יכריז סוף כל סוף שהארמנים נטבחו על ידי התורכים, המרמרה חוזרת לשוט, וצעדיו של תשובה – יוצרו.
אני מסתובבת.
מגלה את הגיטרה שתמסר היום לנכדה שלי. ארבעים שנה אני חיה עם גיטרה שחלק ממיתריה נקרע מזמן, אבל לא ויתר. הנכדים שלי משחקים בה ומשמיעים שרידי קולות של פעם, אקורדים ותיפוף. עכשיו היא לקראת מסירה. מתרגשת. מנסה לעטות עליה הילה של רצינות ועומק.
ימשיכו לנגן בה בקרוב, והאצבעות הנעימות של היפה שלי, יתקשחו יותר, העור יכאב תחילה ואחר כך יתקשה.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה