Archive for מאי, 2011

הנכבה: מה שנכון נכון ומה שלא נכון לא נכון

מאי 15, 2011

בתוך כל ההמולה המקומית והאזורית סביב הנכבה נעלמים הפרטים.

מה היה כאן החל מ-1940, למשל?

איך קרה שהערבים עזבו?

מה קדם לזה?

מה היו ההחלטות של המנהיגים כאן ובאזור?

כמה עזבו/ברחו מרצונם? כמה פונו?

מה עוד קרה באזור הגדול שבו אנו חיים?

איזה תהליכים מדיניים, כלכליים, פוליטיים – התקיימו באזור וגרמו לאסון שנגרם לערבים?

ועוד, ועוד.

כשתהיה התמודדות ישירה ומלאה עם השאלות האלה, גם בארץ, גם מסביבה – אפשר יהיה אולי לדעת מה נכון ומה לא נכון. בכל מקרה – כנראה שכיום, אי אפשר לשים יותר דברים מתחת לשטיח. שום שטיח.

החתול השחור מקרקס קולומביה

מאי 14, 2011

בפאתי הרצגובינה החתול שהוא קמע של בעליו, מקיא.

בעליו, אב שנטש את אשתו ובנו וברח לגרמניה, חוזר למקום אחרי גרוש הקומוניסטים, כשלידו אישה צעירה שהוא לא שם עליה (היא נמלטה מאביה המכה שניסה לחתן אותה בכח), ושמתאהבת בסופו של דבר בבנו הרגיש של השב הביתה.

רגע לפני שפורצת מלחמה חדשה, רגע אחרי שיוגוסלביה התפוררה, נראים הנוף היפה, הפשטות של החיים, כהפוכים למורכבות של האנשים, אפשר לומר – לפסיכיות שלהם. והחתול שבחלק גדול מהסרט, מחפשים אחריו, רק מדגיש את זה.

היתרון של הסרט בשבילי, מעבר ליפי צילומיו, הוא הנושא שלו, שמחזיר אותי למורכבות של מה שהיה שם, ולמטורפות האנושית שמכילה בתוכה את תאוות הנקם ואת המלחמה.

הסרט מסתיים בתמונה של האוהבים הישנים שחזרו זה לזה ובהתחלת ההפצצות.

אני מתבוננת בקונפליקטים של קבוצות באוכלוסיה ההרצגובינית, רואה ומבינה את חוסר הטעם ואת ההליכה הזו למקום של אין מוצא, מקום של הרג. עצוב.

ורק החתול שהסתכל מן הענף שעל העץ, ידע את זה לפני. לכן אולי הקיא.

תחרות השחיה

מאי 13, 2011

לא, לא שלי, של הנכד שלי.

הנה הוא יושב על הכסא ומחכה בשקט לתורו. בינתיים אני רואה את האנשים הצעירים האלה, מניפים ידיים, מסובבים ראש, מקישים על הגוף, וכשהם קרובים לבריכה שופכים על עצמם מעט מהמים. מישהי ניגבה את המקפצה שלא תחליק. איש איש והרגליו, איש איש וצרכיו.

אני שומעת את אות הזינוק ורואה אותם עוזבים את האויר היבש אל תוך המים. אני עוקבת אחריו. הנה עכשיו הוא במסלול 3, עכשיו הוא במסלול אחר, הידיים נעות כמו גלגל מכני, חובטות במים שמשמיעים גם את קולותיהם של החובטים האחרים. אי אפשר לזהות דווקא את אלה שלו.

מרחוק נראות הגבעות עליהן יושבת הבריכה. בשנה הבאה נראה נוף אחר, כי מחדשים את בניית הבריכה החדשה לעתיד לבוא, אבל בינתיים אני עוד רואה את המורד מוינגיט לים. יום יפה. המוזיקה מרעישה. מעודדים את השוחים. מישהו מבקש שקט ואין.

בין לבין מחלקים מדליות. פה ושם מתחבקים. פה ושם מדוכדכים.

אני יוצאת מהבריכה שהידלדלה אט אט ככל שהסתימו המקצים. לנכד שלי יש עוד יום ארוך מחר. שיהיה לו בהצלחה.

עיניים יפות, זה מה שנשאר

מאי 12, 2011

פגשתי אותו אחרי שנים.

הוא כבר ממש לא נראה כמו עלם החמודות וחורז השירים הרומנטיים של אז,

עכשיו הוא איש זקן, גביניו עבים, ורק העיניים נשארו שם, יפות כזיכרון.

אחר כך הלכתי לכתוב ומצאתי שוב שהכתיבה היא עסק בודד מאד, לעיתים.

הצטערתי שאין הדים, שיענו לי.

הצדק שהתעכב, בא או: מה שוראים משם לא ראו מפה

מאי 12, 2011

אשם. אשם.

האיש האכזר יושב על כסא גלגלים, 91 שנותיו מכבידות עליו, אבל מצפונו קל. הוא שרצח יהודים רבים, עדיין אין לו מה להגיד בנושא.

אבל אמרו עליו. מה שהיה לגרמנים קל יותר לעשות, היה קשה כל כך כאן. הזיהוי של דמיאניוק כרוצח אכזרי היה ברור וחד. הארכיונים והחומרים קלים יותר להשגה בגרמניה. שם הרשיעו אותו.

רק חמש שנים, אבל גם זה שווה משהו. איש אכזר.

וגם אחרי שנים רבות העולם לא שכח. נחמה קטנטנה?

נקווה שלא יורידו שליש על התנהגות טובה.

בעולם טוב יותר

מאי 10, 2011

סרט דני, השחקנים מעולים כולם. הנופים היבשים והמאובקים של אפריקה פוגשים את הנופים הירוקים של דנמרק ולמרות שנראה שאנחנו בשני קצוות של העולם, גם כאן וגם שם, עומדת האלימות במרכז הבמה ונחבטת מימין ומשמאל, כדי לשפר את העולם. סרט שיש בו מחאה.

האם העולם הולך להשתפר אחרי הסרט הזה? כנראה שלא.

קראתי גם ביקורות שליליות מאד. אני אהבתי את הסרט, שמחתי לראות את ביה"ס הדני ודוגמית מהחינוך, אהבתי לחזור לנופי אפריקה ושנאתי את מה שעושים שם, במיוחד לנשים.

בעוד שאפשר היה לראות מעט מהאור בדנמרק, והתחלה של כיוון חיובי, למרות ההרס והכאב, אפריקה נשארה ארוזה בתוך אלימות לעוד שנים רבות. המפגש הזה בין העולמות שמתבצע דרך רופא דני אחד, לא נראה לי יותר מאשר טיפוס אובססיבי של סיזיפוס בהיר שיער וכחול עיניים.

אני ממליצה לראות.

יום העצמאות ה-63

מאי 10, 2011

אז גם אנחנו היינו ליד הגריל, ועל השולחן היו סלטים משובחים, אחר כך באו הבשרים, ובסוף הקינוחים עם סלט פרות צבעוני ועוגת תפוחים. ישבנו בצל הבוגנויליה הקוצנית והאדומה שעשתה לנו גג ונתמכה בקירות של פיקוס בנימין.

וזה היה כמעט כמו בטבע, עם עשן, אבל פחות צפוף.

אחרי שדובר בגנות הממשלה בכלל והישראלים  בפרט, עברנו לדבר על הערבים. גם הם לא היו טובים. במיוחד הם.

חשבתי לעצמי שזה יום עצמאות נפלא שסוף כל סוף כדאי לי לוותר על התלות ולעבור באופן עצמאי למקום אחר, ששם אין ישראלים ואין ערבים.

ראיתי שבאנגליה הכל כל כך מלכותי ומוזהב, הנסיכים יוצאים במרכבה אדומה רתומה לסוסים לבנים והבריטים מתים על הדגל שלהם. אולי כדאי להצטרף. או אולי לצרפתים שמקפידים כל כך לצאת לוואקאנס, ואוכלים כל היום אוכל צרפתי משובח, שותים בוז'ולה ונשארים רזים.

במחשבה שנייה חשבתי שגם שם הישראלים נפגשים ועושים על האש ביום העצמאות. וגם אצלם כבר יש ערבים. וכידוע גם הם לא טובים, ויש מסגדים ורחובות שנסגרים ונשים עטויות בשחורים. ובאנגליה יש ערפל וגשם ואין לי מבטא מתאים, ובצרפת מדברים צרפתית ואני רק מבינה, אבל לא מדברת את השפה.

החלטתי לחזור הביתה, זה היה קרוב, לא יקר, לא דרש דולרים או יורו וגם לא טיסה. לא פגשתי כאן ישראלים מתלוננים.

נרדמתי על הספה, ואחר כך באה ציפי שביט והצחיקה אותי. בערב נראה את טקס חלוקת פרס ישראל ואתרגש.

אז מה אני אסע עכשיו למקום אחר?

סוף כל סוף, הבנתי שמקומי כאן, ואולי בכל זאת יהיה מזרח תיכון חדש. לא?

גלעד שליט – יום העצמאות

מאי 8, 2011

דורשים עצמאות לגלעד

תזכורת והערות חשובות

 

דורשים עצמאות לגלעד:
יושבים על המדרכה עם משפחת שליט
בחג הזה הם לא יהיו שם לבד! 

כל מי שמרגיש שאסור להפקיר את גלעד מוזמן לשבת איתנו מול אוהל המחאה (רח' עזה 1, ירושלים).
נהיה שם מערב יום העצמאות, יום שני 9/5 בשעה 20:00 ועד מוצאי החג ביום שלישי בלילה.

כל אם ואב מוזמנים להגיע בזמן הנוח להם ביותר, לכל פרק זמן שימצאו לנכון.

שימו לב: לא תהיה לינה במקום.
הנכם מתבקשים שלא להביא שקי שינה או ללון במקום. המחאה תערך בשעות מוסדרות.

הביאו עמכם שלטים בנושא הערבות ההדדית ובואו להיות איתנו שם – כי זה צודק, מוסרי ודחוף!

 

הרחבת המאבק למען גלעד

 

אנא העבירו מייל זה לחבריכם, בקשו מהם להיכנס לאתר אמהות למען גלעד בכתובת www.allforgilad.org.il ולהצטרף לרשימת התפוצה.

הצטרפו אלינו בפייסבוק | www.allforgilad.org.il

בקרים (לא) אבודים

מאי 5, 2011

בוקר א':

אחרי שהבאתי שניים מהנכדים לגן ולביה"ס, עזבתי את הגליל היפה והירוק והתחלתי בדרכי דרומה.

הפגישה המרתקת הראשונה שלי הייתה בראש פינה, בתחנת הדלק של פז. תוך שאני מבקשת קפה, נכנס איש חבוש בכובע שסביבו אימרה שמגיעה עד לכתפים וסוגרת את כל החלק התחתון של פניו כולל השפתיים – בבד גס בצבע שק.  הוא התחיל לדבר עם הקופאית החמודה, בת 22 (הוא שאל לגילה, ואני הקשבתי, וחיכיתי לקפה), והתחיל לדבר על הצלת חייו, כלומר על זה שהצילה את חייו. אני מניחה שהיה מדובר בזה שנתנה לו מפתח לשרותים או משהו כזה.

אחר כך פנה אלי בתנועה חדה ושאל: הבהלתי אותך? הוא הצביע על האימרה. אמרתי: לא, אתה נראה אחר, אבל לא הבהלת. הוא הוריד את המשקפיים שלו, נעץ בי מבט שעלה מעיינים אדומות ואמר: את מהבינלאומית? לא אמרתי, אני לא. את מראש פינה? לא אמרתי לו. אז מאיפה את? עניתי לו.

הוא אמר עוד דברים ויצא. גם אני יצאתי אחרי שקיבלתי את הקפה, ושאלתי את עצמי אם הבהלתי אותו בתשובה שלי. האם הייתי צריכה להגיד שהוא נראה אחר? האם לא הספיק להגיד שלא, הוא לא הבהיל אותי? מי צריך את הדיוק הזה של התשובה שלי? 

איש בודד נראה האיש ואני מניחה שחולה. התבוננתי בו כשהתרחק. אחלתי לו יום טוב בליבי (הוא כבר היה מהצד השני של הכביש, חוצה אותו בצעד בוטח). מקווה שהיה לו.

בוקר ב':

כיוונתי את פני לחיפה. אבל הכבישים עוברים מתיחת פנים וטעיתי בפנייה. נגררתי לכיוון הקריות, ומצאתי את עצמי עולה על כביש חיפה עכו. זחלתי והתרגזתי עד שהגעתי למנהרת הכרמל. לא התכוונתי להיכנס אליה, אבל נכנסתי. 5.70 שילמתי, כדי לצאת ממנה ביציאה לנוה שאנן. כל הזמן שהפסדתי בדרך, הרווחתי במנהרה היפה. נסעתי באורות דלוקים וחשבתי על הסינים שעבדו בה, ועל מי שראה את החזון לנגד עיניו. יצאתי לאויר החופשי והאור הגדול, והפלגתי אל חברתי לשעה קלה של קפה. שמחתי במנהרה.

בוקר ג':

חברתי חיכתה לי בביתה. שתינו תה, ושוחחנו. אחד הביטויים שלה היה "בקרים אבודים". כל כך אהבתי את הביטוי. יש אנשים שיש להם בקרים אבודים: מבוגרים מאד, חולים, עצובים. גם לי זה קורה לעיתים. אבל הבוקר של היום בהחלט לא היה אבוד. יצאתי לפגישה הבאה בחיפה ומצאתי את עצמי בדרך הביתה.

בבית פגשתי את האיש שלי. נחתי קצת ויצאתי לפגישה בתל אביב. פגישה נפלאה ומחכימה. פרויקט חדש יוצא לדרך. שמחתי בחברי וברעי אלה.

אחר הצהרים א':

יצאתי שוב לביתי, כבר היה אחר הצהרים. הפקקים בכביש החוף הניסו אותי לכפר שמריהו. נסעתי לאורך הבתים היפים, חלפתי על פני רשפון, עוקפת ועוקפת בנסיעה רציפה. התחברתי לכביש המהיר בשפיים. שמחתי שאני מכירה את הקיצורים. תוצאה של ימים ארוכים בכביש.

אחר הצהרים ב':

מנסה לסיים את קריאת תש"ח של יורם קניוק. מי שחושב שפעם היה רק טוהר נשק ואהבת אדם, ושהמפקדים היו גאוותה של כל אם יהודיה, יתרחק מהספר. לא היה. כל מה שנראה זוהר במערכות החינוך שדיברו על צדק ומעטים מול רבים ואין ברירה ואויבים רבים – עומד עכשיו בסימן שאלה. ספר קטן. ספר שמדבר בגוף ראשון על חויות של חייל צעיר, שלא יודע מימינו ומשמאלו, חייל לא מקצועי, מלא באהבת הארץ, פוגש את המוות על ימין ועל שמאל ומשתתף במין אורגיית מוות כזו. לא ספר היסטוריה. לא מדויק. זכרונות של חייל שנשקו החליד אבל העניינים שלא דיבר אותם – עוד מחכים להיאמר.

מחר:

מחר מתקימת פגישה של המועדון הספרותי שלנו בערב, ויאיר דקל ינחה אותנו. נראה מה יעלה שם ומה יגידו החברים על תש"ח.

נראה איך אני אהיה שם. וזאת כיוון שגם מחר לא יהיה בוקר אבוד: אני נוסעת לירושלים לפגישה עם קבוצת הגשטלט שלי. בטוחה שיהיה טוב. עכשיו רק נשאר לי להתלבט אם לצאת לדרך בכביש 6 או בכביש 1. שאלה.

ועכשיו אני חוזרת לספר. לסיים – זו המטרה. והאיש שלי אומר שהוא, יורם קניוק, בטלויזיה. הפסדתי. לא מיהרתי מספיק.

של מי השואה הזו?

מאי 4, 2011

אני קוראת על התנגדות ללימודי השואה אצל תלמידים ערבים (http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4064229,00.html),

אני שומעת על התנהגות לא ראויה של סטודנטים במכללת צפת, במהלך הטקס.

אני תמהה על ליקוי המאורות הזה.

בשבילי, מעבר לחלק האישי והמשפחתי שיש לי לצערי לשואה, יש גם עניין של העם והעולם. השואה לא הייתה רק של היהודים. היא הייתה שואה של העולם. היא התפשטה לצרפת, לאיטליה, לפולין, לגרמניה, לאוסטריה, לשבדיה. כל אירופה הייתה שם. ואפילו לצפון אפריקה הגיעה. נבלים וקורבנות היו בכל המקומות האלה. אנשים פשוטים ואנשים ידועי שם, ציירים וסופרים, צוענים ורוסים, הרבה הושמדו או מתו במלחמה ההיא. 

נכון, העם ש"לכבודו"  התחילו את המסע המטורף הזה בגרמניה – היה העם שלי וחלק מהניסיונות נבדקו קודם על חולי נפש ומפגרים. למי הם שייכים?

ההשוואה בין הנכבה לשואה הוא פרי ביאושים. השואה היא גם של  הערבים, אלא אם כן הם לא אנשים ולא חלק מהעולם הזה.

הנכבה היא אבל על מה שנלקח, על הבחירה שנעשתה. אני מבינה את זה.

אני לא מבינה את היחס לשואה. ממש – לא. ואיך זה קשור לזכויות שוות של ערבים ויהודים כאן?

ואני שואלת את עצמי – מה כאן קורה כאן? ואיפה זה בעיקר קורה? ומי לא רואה את הנולד?