קרל רוג'רס, והגשטלט

אחד האנשים שהשפיעו על גישת הגשטלט, היה קרל רוג'רס, מהפסיכולוגיה ההומניסטית. התחלתי לחפש חומרים עליו וגיליתי דברים מרגשים (אני חושבת שזה מה שקורה לי תמיד, ברגע שאני יודעת עליהם, הם נעשים מובנים יותר).

הוא נולד ב-1902, בפרבר של שיקגו, כבן רביעי מתוך שישה ילדים. אביו היה מהנדס, אימו עקרת בית ונוצריה מסורה.

בגיל 12 עברו למקום אחר, לכיוון ממערב לשיקגו ושם בילה את נערותו. בכתובים מצאתי שהיה נער מתבודד וקיבל חינוך קפדני.

כשהתבגר יצא לללמוד חקלאות, ואחר כך התכונן לכמורה. במסגרת הזו יצא לחצי שנה לסין, עם בני נוער אחרים, ושאלות דתיות החלו לעלות ולסדוק את אמונתו.

בסופו של דבר, הפסידה החקלאות והרוויחה הפסיכולוגיה: הוא שב לארה"ב, ולמד בקולומביה שבניו יורק. בהמשך פגש את אוטו ראנק, שהיה תלמידו של פרויד וזה השפיע עליו רבות בעבודתם המשותפת (גם אוטו ראנק השפיע על הגשטלט).

 

מרתקת אותי השאלה, שאין לי עליה תשובה, כמובן, מה למד בסין. מה גילה שם שלא ידע/הבין קודם. מעניין אותי לדעת אם יש בין הקוראים מי שבקיא בהשפעה ה"סינית" עליו.

 

בניגוד לפרויד שחיפש את הפתולוגיה, התייחס רוג'רס אל האדם כבריא, חיובי, ומונע על ידי המימוש העצמי. וזה מה שאני אוהבת בתורתו, שהיא  הוליסטית ופנומנולוגית.

בין אמרותיו הידועות:

1. פרדוקסלית, כשאני מקבל את עצמי כמו שאני – אני יכול להשתנות.

2. כשאני מתבונן בעולם אני פסימיסט, כשאני מתבונן באנשים – אני אופטימיסט.

3. אני מאמין שבחינת השגי התלמידים על פי הקריטריונים שהציבו המורים – מנוגדת לישומי התרפיה ללמידה משמעותית.

 

ועוד מעט אצטרך לתת ציונים…

ג'יין אייר, יתומה

ג'יין אייר היתומה זוכה לילדות לא מוגנת בבית הדודה שלה, מסתתרת מאחור כדי שלא לפגוש את הדודן הטרדן והמחפש כל כך תשומת לב. ככה מתחיל הסרט, האיטי, הדרמטי והיפה הזה, ומגלה כיצד הגיבורה עשויה ללא חת, ומודרכת על ידי מערכת ערכים בהירה וצודקת עד למפגש האחרון עם אהובה, על רקע ביתו השרוף.

הזדהיתי עמוקות עם היתמות שלה.

כל השנים שעברו, כל ההצלחות שהיו, הילדים שנולדו, הנכדים  שצומחים והולכים, הספר שכתבתי, פריכיות אורז, המילים ששפכתי – לא מחקו את העובדה שגם אני התייתמתי. מאם. שגם אני הייתי רחוקה מהבית (רק שנה, בבית יתומים). וכשזה מגיע, כמו בסרט, זה ממש צובט בלב.

הייתי רוצה בסרט המשך, שג'יין אייר הזקנה תופיע בו, ותספר על מה שקרה בהמשך.

אבל הסרט הסתיים, ואחרי שעתיים מלאות ללא הפסקה יצאתי מתוך האולם.

 

ובינתיים, העולם כמנהגו נהג: ילד נדרס, המשט יצא, וגלעד בכלא.

"ניסוי הצינוק", וגשטלט

כל שעה מתחלף/ת היושב/ת בצינוק.

קורט לוין היה אוהב את זה. הוא, שהיה פסיכולוג וליווה את ההתנסויות במחקר, היה כנראה משנה כמה דברים. בעיקר: מלווה את היושבים ואחר כך היוצאים, במעקב. המעקב שווה לא פחות מצילום הצינוק.

גם גישת הגשטלט, שקורט לוין היה ממקימיה, אוהבת ניסויים (Experiments). הם עוזרים להעלות את המודעות, הם מאפשרים להבין מה קורה, לאן אפשר ללכת. חשיבות גדולה אני רואה בניסויים חברתיים, במיוחד כאלה שמלווים ע"י אנשי מקצוע, פסיכולוגים חברתיים או סוציולוגים, למשל, אנשים ששינוי עמדות הוא המקצוע שלהם.

עם זאת, אני מרגישה החמצה, אולי בגלל שהניסוי לא לקח בחשבון מתכננים פוטנציאליים נוספים (הקהל, שאת דעתו רוצים למקד בנושא, נשאר קהל צופה), שהוא לא איפשר לאנשים שאינם סלבריטיס (מתנדבים, סטודנטים וכו'), להיכנס, ולחוות את הצינוק. וכך, ובמיוחד בשל השחקנים, שותפנו בסוג של הצגה.

עם כל הביקורת שלי על הדרך היחצנית מידי והפחות מידי מקצועית – אני מבינה את הערך של ההצגה הזו. והלוואי וזה יעזור.

האם גלעד יחזור? האם יש סיכוי? זאת בעצם השאלה שמטרידה אותי עכשיו.

הצפה

סופשבוע לוהט: ספינה צרפתית יוצאת לעזה, נועם ואביבה שליט כבלו את עצמם בשלשלאות, שגריר צרפת העביר מכתב ששלח לגלעד שליט (האם יגיע?), לחברתי יום הולדת, הבת שלי חולה כבר שבוע שני (הגב…) ואני משתדלת לעזור במשהו, בהמשך אני כותבת כמה מילים בספר על הגשטלט ולא מרוצה, אני קוראת כמה שורות ב"אינטימיות של קיפוד", עוזבת ועוברת לקרוא ב"לוגותרפיה למטפל", של גוטמן. שומעת שילדים נפגעו בתאונות ובשריפה, ובתוך כל זה אני רוכשת כרטיסים לג'יין אייר והחיים נראים לי מוטרפים.

מה אני יכולה להגיד היום בבלוג, יומן הרשת שלי, חוץ מלספר שאני עמוסה. ועומס החום משפיע גם כן. ריבוי גרויים כזה, לא משאיר לי מקום להרגע. להתמקד. הצפה. אולי מחר בבוקר יהיה שונה.

 

מרחק נגיעה בלבד

מנהרות הכרמל עושות את זה בדקות, ואני נוסעת בשקט ותמורת קצת יותר מאחד עשר שקלים, מוצאת את עצמי במפרץ, אבל עכשיו מתחילה הזחילה המתמדת בין רמזור לרמזור. פחות משעתיים ארכה הנסיעה שלי מפולג לשבי ציון. זמן דומה עברה חברתי, טלי, שיצאה ברכבת מבית יהושוע ופניה לאותו היעד. הדרך החדשה-ישנה העבירה זכרונות כמו בסרט נע, וגעגועים עזים פקדו אותי, בדמות השאלה: האם נותרו הצדפים שאבא הדביק על גדר הבית שלנו פעם?

שבי ציון הגבירה את הגעגועים, שם, מול הים – כשאני יכולה לספור כמעט כל גל, ומתחת לסככה שטעמה התיישן, ליד פשטידה, ודג מלוח, וגבינות טובות ולחמים טריים, שבתי ודיברתי על הצדפים.

אחרי שהקראנו ואני הבאתי את הסיפור שלי: "בייניש -טויט חי", שגם הוא מדבר בבית אבא, ואחרי שאכלנו, ושוחחנו, והחלפנו רשמים, יצאתי בדרכי הביתה, נחושה לעבור דרך הגדר של אבא. טעיתי בדרך. לא מצאתי מיד את בית הספר התיכון, שנראה עכשיו אחרת. לא מצאתי את הדרך המחברת בין קריית חיים המזרחית למערבית. אבל לא ויתרתי. ההתעקשות שלי הוליכה אותי לכביש שנמצא מתחת לפסי הרכבת, ובתנועה קלה הגעתי הביתה.

כמהה ניגשתי אל הסמטה, זו שהג'י.פי.אס לא מצא, וזיהיתי את הגדר. היא לא הייתה זו שאבא בנה, היא כוסתה בטיח ורדרד וגבוה מאד. הבית כולו הוקף סביב, סביב. הסמטה שנראתה לי ארוכה – הייתה פתאום קצרה כל כך, פניתי לתחילתה והיקפתי את הבית מצידה השני של הסמטה. המחסן של אבא עמד שם ונוסף לו זר של רעפים אדומים. החצר הייתה מסודרת, ככל שיכולתי להציץ והמבנה הבסיסי של הבית לא השתנה. צער אפף אותי, כשקראתי את שמות השכנים שנשארו כמעט כשהיו: שפיצר, בן אליעזר. להם היה בן ממשיך, אנחנו מכרנו.  הסתובבתי פעם נוספת ונזכרתי בחומות יריחו. לי לא היו חצוצרות. אני לא רציתי להרוס, אלא להשיב. וזה היה בלתי אפשרי.

כמעט יצאתי לדרכי, אבל ליד הכיכר החלטתי לחזור על עקבותי ולפנות לים. משרק יצאתי מהמכונית, קידם אותי קולן של המטקות. הצליל הזה לא השתנה כלל. הצליל הזה. וגם הריח החריף של האצות והמים. החול, כמעט נעלם, נעשה עבד נרצע לדשא שצמח עליו כאילו החוף יושב על פלגי מים. נחתי על אדנית חדשה וכמעט זיהיתי את המקום שבו ישבתי ללמוד למבחן הבגרות בביולוגיה. אחר כך הסתכלתי אל האופק, וספרתי שש אוניות בדרך להיכנס או לצאת מהנמל. שתיים מהן היו אוניות מלחמה, סטי"לים. נדמה לי שהאופק באותם הימים היה ריק יותר.

חייגתי לאחי. שאלתי אותו אם היה כאן מאז 1990 שאבא נפטר. והוא אמר שלא, שזה כואב מידי. הבנתי אותו.

ואז נשמעה הצפירה, זו שמבקשת שאגיע לחדר המוגן. נשארתי לשבת על הכיסא שלי, ליד המחשב וכבר לא ידעתי אם העולם השתנה או שאולי לא. והצפירה השתתקה.

חואן גבריאל ואסקס

הנה, הוא, חואן גבריאל ואסקס, מונח לפני, הרבה יותר נכון בעצם לומר, שחלקו, זה שכתב מונח לפני. המלשינים הוא הספר ואני שואלת את עצמי  כמה מתוכו ומהוייתו השקיע בספר הזה, כמה ממה שמונח לפני זה אכן הוא עצמו. אבל לא זה מה שחשוב, כשאני קוראת.

על העטיפה אני רואה איש, שראשו מסומן בעיגול אדום. הניצוד? האם גם הוא המלשין? או אולי ושמא המלשינים הם ההמונים שבעקבותיו, אלה שסימנו אותו?

והאנשים שסביבו, כולם בצילום שחור לבן, ג'קטים, עניבות, חלקם חובש מגבעות, מה שאבא ז"ל, היה קורא "קפלוש"? הסיפור אם כך היה מזמן? ואיך זה שכולם הולכים בכיוון אחד?

אני רואה את הכתוב מאחורי העמוד ומחליטה לבחור. גם זוכה פרס נובל, מריו ורגס יוסה, ממליץ עליו, ואני נשמעת ושולפת מן הערמה של שלושה בפחות ממאה.  רומן על בגידה ולאומנות. כבר נראה טוב, לא?

בלילה האחרון כבר למדתי שיש כאן אב, מוצלח מאד, ובן אוהב. ואני ממשיכה בהנאה. עוד לילה ועוד לילה, ואדע יותר על המלשינים. אני רק בהחלה, והיא מוצאת חן בעיני.

אהבה ושוקולד, בהרצליה

16:30, שעה לא קונבנציונאלית, אבל לנו זה מתאים. אין חניה בהרצליה ליד מלון דניאל. 20 חניות מחכות לנכים, אבל אנחנו – לא. חנינו רחוק. הלכנו למלון, קנינו את הפופקורן (בלי זה אני לא נכנסת…), והאולם החשיך. במקור הצרפתי הסרט נקרא "ביישנים אנונימיים", מתאים למי שרוצה לצחוק אחר הצהרים. שני אנשים שרק אלהים והפסיכולוגים יכולים היו להושיע ולהפגיש אותם. מעין חצי מחזמר. רק למי שרוצה לצחוק, ואוהב רומנטיקה.

בדרך לסרט וגם בדרך חזרה, עברנו על פני מתרחצים פוטנציאליים בים, וגם כאלה שזה עתה עזבו אותו.

היה יום נעים של יוני על החוף בהרצליה, והסרט היה ממש במקום עבורי.

וגם ברור לי שבשעה כזו בקיץ – אין חניה.

אני חוזרת לראות סרטים בבוקר ובערב.

איך כמעט ערכתי פוסט-מורטם לשרות של נטויז'ן

כבר שנים אני מנויה של נטויז'ן. לא זזה. הכתובת הזו וגם הטלפון הנייד שלי מהווים כתובת קבועה למי שרוצה להשיג אותי. לכן אני מתעקשת על הקיבעון הזה שלי, ומעולם לא ניסיתי מייל אחר.

כבר שבוע שאני מתקשה להוציא מיילים, ושבוע עבר עד שבאמת גם מצידם של נטויז'ן התעקשו לחזור אלי ולסדר את הדברים כך שאוכל להוציא מייל ולא רק לקבל אותו.

באותם ימים ארוכים, לא יכולתי , שלא לחשוב על הקלות הגדולה של התחלת שרות, רכישה, ומנגד הקושי הגדול להרגיש שאני לקוחה מטופחת – כשפעם ביובל אני זקוקה לשרות של הספק (במקרה הזה – נטויז'ן, אבל יש רבים אחרים).

חשבתי שאערוך כאן אולי פוסט מורטם לשרות, אבל בעיצומו של עניין התקשר איש מנטויז'ן וכנראה שפתר את הבעיה.

כל כך התעייפתי מהעיסוק המטורף הזה, שהנחתי את גווית השרות על השולחן, ושמחתי שהפרק הזה מאחורי וששוב אני יכולה להוציא מיילים כאחת האדם. אני רק מקווה שלא אזדקק לשרות הזה פעם נוספת – בקרוב.

כותבת מאהבה – השתפכות

אחת הקוראות בבלוג שלי, סיון (מותר, נכון?), כותבת לי הבוקר (ואולי היה זה אתמול), שהיא מחפשת בכל יום את הבלוג שלי. שמחתי מאד. אחד הנושאים שעלה היה משמעת. הבטחתי שאולי אתייחס לזה, והנה, אני:

לפעמים אני שואלת את עצמי :

למי אני כותבת? מי הקורא או הקוראת של הבלוג שלי?

מה הוא או היא חושב/ת? מרגיש/ה?

והנה קיבלתי מענה, כמו שקורה מידי פעם.

אני כותבת מאהבה, ולכן ממש אין לי צורך במשמעת.

אני אוהבת לכתוב. הכתיבה בבלוג, פשוטה מאד, מהירה, יש לי רגע ואני שם. היא מאפשרת לי לסגור את היום או לפתוח אותו. היא מאפשרת לי לשהות עוד רגע במחיצת משהו טוב או רע בטרם ארוץ הלאה לדרכי. היא דיבור עם עצמי, בקול. היא מזכירה לי שיש לי קול.

הנה היום, למשל: כבר צעדתי עם חברתי ירדנה, ועוד מעט אצא למסיבה, א', הנכד שלי מסיים גן חובה. משנה הבאה הוא תלמיד כיתה א'. מתוק כזה. בינתיים הוא משוגע על לגו. קודם היה משוגע על רכבות.

אפרופו נכדים: עוד נכדה מסיימת גן ואני צריכה לבדוק מתי החגיגה אצלה. אני רוצה להיות גם שם (אתמול היא איבדה כפכף בחצבני וקיבלה שני זוגות חדשים בתמורה: אחד ורוד עם פרח בצד – היא בגיל הורוד שלה).

ועוד אתמול, קינחתי את היום בחיפה, סיימתי סדנא בת שלושה ימים שעוסקת בגשטלט. הבאתי נושא פרקטי אחד: איך בונים התנסויות (Experiments) בעבודה עם לקוחות (לא רק בסדנאות). הבוקר כבר התקשר אלי אבי שחף, לשוחח איתי ולהודות לי על הסדנא שהייתה והקבוצה הטובה שעשתה שם את עבודתה. עוד משוב חיובי. אני כמעט משמינה… מנחת, כמובן.

המילים, הפרטים – נרשמים בבהירות, במהירות, בהנאה, ומושקעים בתוך דפי המסך – לנצח נצחים. לי עצמי הם מאפשרים גם סוג של איסוף נתונים, סוג של בקרה, מגדילים את המודעות שלי לעצמי.

אני אוהבת לכתוב. מאד. אני אוהבת מאד לחיות. ויש בין שני אלה הרבה משותף בשבילי.

איך כמעט פתחתי בלוג נוסף..

תקלות במחשב, כמעט הביאו אותי לפתיחת בלוג חדש. ואולי לא היו אלה תקלות במחשב, אלא איזו בעיה אחרת. חזרתי ושיניתי סיסמא, ושוב חזרתי ושיניתי, ושום דבר לא עזר. הבלוג לא נפתח. אז אולי הבלוג שלי כבר גדול מידי? כבד מידי? אולי מישהו אצל האח הגדול כבר לא רוצה שאמשיך? מה הבעיה, מה? שאלתי את עצמי. סופו של דבר, עוד ניסיון ועוד ניסיון והבלוג חזר כנראה לעמוד לרשותי עד להודעה חדשה.

עכשיו אני רק צריכה להתגבר על עוד קושי אחד, ומיד אני שוב בפעולה מלאה.