מן הקצה אל הקצה – אותו הגעגוע

שבועות של שמחה.

קיבוץ שהופרט, יכול להזכיר את ערכי היסוד של הקהילה עליו נבנה. יכול אפילו להתגעגע אל מה שהיה פעם. וכך בקיבוץ רמת השופט, אליו הגעתי ערב החג, לבקר בני משפחה ובעיקר את אחי, פגשתי אנשים יפים בלבן. כל אחד מהם הביא  את ביכורי מטבחו המשובחים, אל השולחנות שהוצאו אל מחוץ לחדר האוכל.

דרוזים הכינו תוספת של פיתות דקיקות על תנור ומרחו בלבנה ושוקולד, לבקשת החברים, אבל אני הסתפקתי בשולחן הכל-טוב של החברים, ובמחצלת שעל הדשא. הילדים נעלמו אל המגלשות, ולא ראיתי אותם. ישבנו אחי ואני וחשתי געגוע לימים אחרים, בהם קל יותר היה להיפגש.

 

למחרת ראינו את הערת שוליים, וחשתי שוב את אותו הגעגוע לעולם שאבד, עולם של אנשים שיודעים את האותיות הקטנות, ומבינים את ההווה דווקא מתוך הפילולוגיה של העבר.

נהניתי עוד יותר כיוון שהערת שוליים נבחר ע"י חבורה של אנשים, שלא מכירה את האותיות הללו, אבל התסריט דיבר אליהם. ואולי גם רוחה של קדושה.

געגוע חזק מצאתי אצל הבן המחפש את אביו, אוהב אותו, רוצה בטובתו. אבל האב, עסוק בתוך עצמו, מבין לבסוף את מה שקרה מתוך הבלשנות המיוחדת שלו, אבל לא מוותר: הוא רוצה את פרס ישראל לעצמו. והדרך, הדרך לא מענינת אותו. הכבוד מנצח את האמת.

נהניתי מהחג ומהגעגוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: