כותבת מאהבה – השתפכות

אחת הקוראות בבלוג שלי, סיון (מותר, נכון?), כותבת לי הבוקר (ואולי היה זה אתמול), שהיא מחפשת בכל יום את הבלוג שלי. שמחתי מאד. אחד הנושאים שעלה היה משמעת. הבטחתי שאולי אתייחס לזה, והנה, אני:

לפעמים אני שואלת את עצמי :

למי אני כותבת? מי הקורא או הקוראת של הבלוג שלי?

מה הוא או היא חושב/ת? מרגיש/ה?

והנה קיבלתי מענה, כמו שקורה מידי פעם.

אני כותבת מאהבה, ולכן ממש אין לי צורך במשמעת.

אני אוהבת לכתוב. הכתיבה בבלוג, פשוטה מאד, מהירה, יש לי רגע ואני שם. היא מאפשרת לי לסגור את היום או לפתוח אותו. היא מאפשרת לי לשהות עוד רגע במחיצת משהו טוב או רע בטרם ארוץ הלאה לדרכי. היא דיבור עם עצמי, בקול. היא מזכירה לי שיש לי קול.

הנה היום, למשל: כבר צעדתי עם חברתי ירדנה, ועוד מעט אצא למסיבה, א', הנכד שלי מסיים גן חובה. משנה הבאה הוא תלמיד כיתה א'. מתוק כזה. בינתיים הוא משוגע על לגו. קודם היה משוגע על רכבות.

אפרופו נכדים: עוד נכדה מסיימת גן ואני צריכה לבדוק מתי החגיגה אצלה. אני רוצה להיות גם שם (אתמול היא איבדה כפכף בחצבני וקיבלה שני זוגות חדשים בתמורה: אחד ורוד עם פרח בצד – היא בגיל הורוד שלה).

ועוד אתמול, קינחתי את היום בחיפה, סיימתי סדנא בת שלושה ימים שעוסקת בגשטלט. הבאתי נושא פרקטי אחד: איך בונים התנסויות (Experiments) בעבודה עם לקוחות (לא רק בסדנאות). הבוקר כבר התקשר אלי אבי שחף, לשוחח איתי ולהודות לי על הסדנא שהייתה והקבוצה הטובה שעשתה שם את עבודתה. עוד משוב חיובי. אני כמעט משמינה… מנחת, כמובן.

המילים, הפרטים – נרשמים בבהירות, במהירות, בהנאה, ומושקעים בתוך דפי המסך – לנצח נצחים. לי עצמי הם מאפשרים גם סוג של איסוף נתונים, סוג של בקרה, מגדילים את המודעות שלי לעצמי.

אני אוהבת לכתוב. מאד. אני אוהבת מאד לחיות. ויש בין שני אלה הרבה משותף בשבילי.