הנה, הוא, חואן גבריאל ואסקס, מונח לפני, הרבה יותר נכון בעצם לומר, שחלקו, זה שכתב מונח לפני. המלשינים הוא הספר ואני שואלת את עצמי כמה מתוכו ומהוייתו השקיע בספר הזה, כמה ממה שמונח לפני זה אכן הוא עצמו. אבל לא זה מה שחשוב, כשאני קוראת.
על העטיפה אני רואה איש, שראשו מסומן בעיגול אדום. הניצוד? האם גם הוא המלשין? או אולי ושמא המלשינים הם ההמונים שבעקבותיו, אלה שסימנו אותו?
והאנשים שסביבו, כולם בצילום שחור לבן, ג'קטים, עניבות, חלקם חובש מגבעות, מה שאבא ז"ל, היה קורא "קפלוש"? הסיפור אם כך היה מזמן? ואיך זה שכולם הולכים בכיוון אחד?
אני רואה את הכתוב מאחורי העמוד ומחליטה לבחור. גם זוכה פרס נובל, מריו ורגס יוסה, ממליץ עליו, ואני נשמעת ושולפת מן הערמה של שלושה בפחות ממאה. רומן על בגידה ולאומנות. כבר נראה טוב, לא?
בלילה האחרון כבר למדתי שיש כאן אב, מוצלח מאד, ובן אוהב. ואני ממשיכה בהנאה. עוד לילה ועוד לילה, ואדע יותר על המלשינים. אני רק בהחלה, והיא מוצאת חן בעיני.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה