ג'יין אייר היתומה זוכה לילדות לא מוגנת בבית הדודה שלה, מסתתרת מאחור כדי שלא לפגוש את הדודן הטרדן והמחפש כל כך תשומת לב. ככה מתחיל הסרט, האיטי, הדרמטי והיפה הזה, ומגלה כיצד הגיבורה עשויה ללא חת, ומודרכת על ידי מערכת ערכים בהירה וצודקת עד למפגש האחרון עם אהובה, על רקע ביתו השרוף.
הזדהיתי עמוקות עם היתמות שלה.
כל השנים שעברו, כל ההצלחות שהיו, הילדים שנולדו, הנכדים שצומחים והולכים, הספר שכתבתי, פריכיות אורז, המילים ששפכתי – לא מחקו את העובדה שגם אני התייתמתי. מאם. שגם אני הייתי רחוקה מהבית (רק שנה, בבית יתומים). וכשזה מגיע, כמו בסרט, זה ממש צובט בלב.
הייתי רוצה בסרט המשך, שג'יין אייר הזקנה תופיע בו, ותספר על מה שקרה בהמשך.
אבל הסרט הסתיים, ואחרי שעתיים מלאות ללא הפסקה יצאתי מתוך האולם.
ובינתיים, העולם כמנהגו נהג: ילד נדרס, המשט יצא, וגלעד בכלא.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה