Archive for יוני, 2011

בוקר נרפה

יוני 12, 2011

בוקר. תנועה איטית, והרגשה של נרפות בכל. עוד מעט אגיע למקלחת – נראה שזו הדרך היחידה לצאת מזה אל יום חדש ועמוס. בינתיים גילה לי העיתון שזרם הסורים לתורכיה גובר, שארדואן ינצח, וגם שפישר יהיה אולי בעל תפקיד חדש. הכי מרשים אותי שהמועמד בן 67.

היום אני מתחילה הכנות לסרט קטן נוסף במסגרת הטלויזיה הקהילתית. איזה סטרטאפ נפלא. כרגע קיים סרטן של קצת יותר מ-4 דקות שעומד בפני אישור של המורה ישי בונה. ההנאה הגדולה שלי מהעיסוק, היא בלמידה המתמדת, זו שנעשית תוך כדי יצירה, וכן הקשר עם האנשים שמסביב.

בנוסף, ישנם הסטודנטים שעבודותיהם מתחילות להיערם, ושני לקוחות.

נראה שמה שיקל הוא מזג האויר הרגוע כרגע, והבריכה שתחצוץ בין אלה לאלה.

מאחלת לעצמי ולאחרים, יום שקט, ושבוע ללא הפתעות מרעישות.

מן הקצה אל הקצה – אותו הגעגוע

יוני 9, 2011

שבועות של שמחה.

קיבוץ שהופרט, יכול להזכיר את ערכי היסוד של הקהילה עליו נבנה. יכול אפילו להתגעגע אל מה שהיה פעם. וכך בקיבוץ רמת השופט, אליו הגעתי ערב החג, לבקר בני משפחה ובעיקר את אחי, פגשתי אנשים יפים בלבן. כל אחד מהם הביא  את ביכורי מטבחו המשובחים, אל השולחנות שהוצאו אל מחוץ לחדר האוכל.

דרוזים הכינו תוספת של פיתות דקיקות על תנור ומרחו בלבנה ושוקולד, לבקשת החברים, אבל אני הסתפקתי בשולחן הכל-טוב של החברים, ובמחצלת שעל הדשא. הילדים נעלמו אל המגלשות, ולא ראיתי אותם. ישבנו אחי ואני וחשתי געגוע לימים אחרים, בהם קל יותר היה להיפגש.

 

למחרת ראינו את הערת שוליים, וחשתי שוב את אותו הגעגוע לעולם שאבד, עולם של אנשים שיודעים את האותיות הקטנות, ומבינים את ההווה דווקא מתוך הפילולוגיה של העבר.

נהניתי עוד יותר כיוון שהערת שוליים נבחר ע"י חבורה של אנשים, שלא מכירה את האותיות הללו, אבל התסריט דיבר אליהם. ואולי גם רוחה של קדושה.

געגוע חזק מצאתי אצל הבן המחפש את אביו, אוהב אותו, רוצה בטובתו. אבל האב, עסוק בתוך עצמו, מבין לבסוף את מה שקרה מתוך הבלשנות המיוחדת שלו, אבל לא מוותר: הוא רוצה את פרס ישראל לעצמו. והדרך, הדרך לא מענינת אותו. הכבוד מנצח את האמת.

נהניתי מהחג ומהגעגוע.

בית גדול

יוני 5, 2011

יש מעט ספרים שצריך לקרוא פעמיים לפחות. בית גדול של  נקול קראוס הוא כזה. ולא רק לקרוא פעמיים – צריך, אלא שנחוצים גם נייר ועט, שאליהם יש להוריד את השמות המוזכרים ואת היחסים בין הדמויות. אפשרות אחרת היא לקרוא את הדברים כאילו כל פרק הוא סיפור בפני  עצמו, ואם הם מתקשרים – מה טוב.

סיפורו של שולחן, אפשר היה לקרוא לספר גם כן, אבל זה היה כנראה פשוט מידי. השולחן נשאר, השולחן נמסר, השולחן עוזב, השולחן מכיל. התנועה של השולחן היא אלמנט בולט בסיפור וסביב השולחן נתווים חיים של יהודים בארץ, בלונדון, במקומות אחרים בעולם. השולחן נודד ממש כמו היהודי הנודד עליו מסופר, ואוסף את המילים הכתובות של דמויות ספרותיות ואחרות.

מי שמחפש ספר שמח או מצחיק – צריך לחפש ספר אחר.

אני אהבתי את הקריאה בו, גם אם הייתה חידתית, גם אם לא הייתה קלה.

יחד עם זאת נשארתי עם עניינים לא סגורים, כי לא קראתי ולא אקרא בו פעמיים.

עברתי לספר אחר, המלשינים, של חואן גבריאל ואסקס.

פתאום קם דגן בבוקר וחושב שהוא עם ומתחיל ללכת

יוני 3, 2011

בלבול. חשש. למה קם דגן?

הוא התחיל מהגנה על האחים הממושקפים, עופר, מן האוניות, והמשיך חצי שותק עד שהמילים הפציעו מעצמן והודיעו שצריך להיזהר.

ידעתי שצריך להיזהר מהאיראנים ומהפצצה שלהם, עכשיו אני יודעת שצריך להיזהר גם מנתניהו וברק.

ובינתיים הנשיא פרס מדבר עם אבו מאזן, והנשיא אובמה שותק.

אולי מישהו מוכן להסביר לי מה באמת קורה כאן?

אני מבינה שאני לא מבינה.

 

 

איך נראה גשטלט בהונגריה?

יוני 2, 2011

ושוב חושבת על הכרטיסים, אמורה לצאת לסדנא בהונגריה. יש עוד זמן. רק בספטמבר.

מי יהיה? כל העולם ונציגיו. גברים ונשים. מנהלים ויועצים.

מה אעשה? בוודאי אשב שבעה ימים במעגלים, מעגלים קטנים ומעגלים גדולים. ואנשים ידברו. ואני אדבר. והאנגלית תתגנב אלי לחלומות, אחרי כמה ימים של שינה הונגרית, כי זה מה שיש.

בודפסט מחכה לי ואני מתחילה לחשוב על המפגש.

יש משהו מהנה מאד בגשטלט. אחת שלמדתי – התחלתי לטייל בעולם. ומרגרט מיד כבר אמרה שזה מה שקורה לגברות שעברו את המעברים כולם, והן כבר נשים גדולות ובשלות…

אני משאירה את הפוליטיקות של אנשי המקצוע בצד. עוזבת את כל הפיצולים שבין קלינאים ליועצים ארגוניים, שבין האמריקים לגרמנים, מחכה לימים חדשים.

גשטלט נטו. יהיה לי?

בינתיים אני מסתפקת בסדנא קטנה של גשטלט, שאני מעבירה כאן:

http://ippa.org.il/index.aspx?id=2432